וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:(בראשית א,כז)
וַיִּיצֶר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:(שם,ב,ז)
בריאת האדם מתוארות בכפילות,בפרק א' ושוב בפרק ב'.מדוע בפעם הראשונה בלשון בריאה(יש מאין) ובפעם השניה בלשון יצירה? מדוע לכל אורך פרק ב' ה' מכונה בשם הוייה(ה' אלוקים) ובפרק א' רק בלשון אלוקים?
נקודת המוצא להבנת ההבדל בין פרק א' לבין פרק ב' בכל הנוגע לבראית האדם נמצאת בפסוק הראשון בתורה:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ
פס' זה לא בא לתאר את אשר נברא ביום הראשון שהרי ביום הראשון ברא ה' את האור אלא זוהי כותרת לכל עניין הבריאה המביאה את העיקרון הבסיסי ביותר והעמוק ביותר בביראת העולם: כל הבריאה וכל מרכיביה נבראו ממרכיב ארצי("הארץ") וממרכיב שמיימי("השמיים") יש יצורים ארציים ביותר כמו הצמחים והעצים ויש יתורים שמיימיים ביותר כמו המלאכים אך בכל הבריאה נמצאת הדואליות הזו של ארץ ושמים.באדם, נזר הבריאה, הדואליות הזו נמצאת במלוא עצמתה, האדם יכול להגיע לשיא הארציות מצד אחד ואף לפסגת השמיימיות מצד השני.
הרד"ק עושה אבחנה ברורה בין 2 תאורי בראית האדם וז"ל:
"בריאה זו על הנפש נאמרה כמו שאמר בצלמו לפיכך אמר ויברא להבדיל בין הגוף ובין הנפש כי אין לשון יצירה נופל על הנפש כי איננה גוף אלא לשון בריאה" (רד"ק,ד"ה: ויברא אלוקים את האדם בצלמו)
יוצא אם כן שהתיאור בפרק א' עוסק בבריאת הצד הנשמתי("השמיים") שבאדם ולאחר מכן ביצירת(יש מיש) הצד הגשמי("הארץ") שבאדם,הקיום האנושי נמצא כידוע תמיד במאבק בין 2 צדדים אלו ושני ה-י שבמילה וייצר אף באים לרמז על כך (י אחד כנגד יצרו ושני כנגד יוצרו).הדואליות הזו הקיימת באדם משתקפת גם ב-2 המידות של אלוקים: דין ורחמים.וכך מסביר זאת רש"י:
ברא אלהים. ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים:
יוצא אם כן לפי זה שבפרק א' מוצגת בריאת העולם מצד מידת הדין ובפרק ב' מצד השיתוף בין מידת הדין(א-לוהים) ומידת הרחמים(י-ה-ו-ה),ולכן כשבוראים את הנשמה באים ממידת הדין אבל ביצירת הצד הגופני יש צורך בשיתוף מידת הרחמים.
הביטויים אבינו מלכנו בא להציג 2 מידות אלו של ה': אבינו- רחמים מלכנו- מידת הדין ואף ברכת הגשם: "משיב הרוח ומויד הגשם" מציגה את 2 הצדדים של הקיום בעולם: הרוח- הצד הרוחני והגשם- הצד הגשמי והאדם זקוק לשני הצדדים לצורך קיומו בעולם הזה וממילא מובן מדוע נדרשו 2 פסוקים ב-2 פרקים נפרדים כדי להאיר את 2 הצדדים והבחינות באדם מחד ובמידות ה' מאידך.
וַיִּיצֶר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:(שם,ב,ז)
בריאת האדם מתוארות בכפילות,בפרק א' ושוב בפרק ב'.מדוע בפעם הראשונה בלשון בריאה(יש מאין) ובפעם השניה בלשון יצירה? מדוע לכל אורך פרק ב' ה' מכונה בשם הוייה(ה' אלוקים) ובפרק א' רק בלשון אלוקים?
נקודת המוצא להבנת ההבדל בין פרק א' לבין פרק ב' בכל הנוגע לבראית האדם נמצאת בפסוק הראשון בתורה:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ
פס' זה לא בא לתאר את אשר נברא ביום הראשון שהרי ביום הראשון ברא ה' את האור אלא זוהי כותרת לכל עניין הבריאה המביאה את העיקרון הבסיסי ביותר והעמוק ביותר בביראת העולם: כל הבריאה וכל מרכיביה נבראו ממרכיב ארצי("הארץ") וממרכיב שמיימי("השמיים") יש יצורים ארציים ביותר כמו הצמחים והעצים ויש יתורים שמיימיים ביותר כמו המלאכים אך בכל הבריאה נמצאת הדואליות הזו של ארץ ושמים.באדם, נזר הבריאה, הדואליות הזו נמצאת במלוא עצמתה, האדם יכול להגיע לשיא הארציות מצד אחד ואף לפסגת השמיימיות מצד השני.
הרד"ק עושה אבחנה ברורה בין 2 תאורי בראית האדם וז"ל:
"בריאה זו על הנפש נאמרה כמו שאמר בצלמו לפיכך אמר ויברא להבדיל בין הגוף ובין הנפש כי אין לשון יצירה נופל על הנפש כי איננה גוף אלא לשון בריאה" (רד"ק,ד"ה: ויברא אלוקים את האדם בצלמו)
יוצא אם כן שהתיאור בפרק א' עוסק בבריאת הצד הנשמתי("השמיים") שבאדם ולאחר מכן ביצירת(יש מיש) הצד הגשמי("הארץ") שבאדם,הקיום האנושי נמצא כידוע תמיד במאבק בין 2 צדדים אלו ושני ה-י שבמילה וייצר אף באים לרמז על כך (י אחד כנגד יצרו ושני כנגד יוצרו).הדואליות הזו הקיימת באדם משתקפת גם ב-2 המידות של אלוקים: דין ורחמים.וכך מסביר זאת רש"י:
ברא אלהים. ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים:
יוצא אם כן לפי זה שבפרק א' מוצגת בריאת העולם מצד מידת הדין ובפרק ב' מצד השיתוף בין מידת הדין(א-לוהים) ומידת הרחמים(י-ה-ו-ה),ולכן כשבוראים את הנשמה באים ממידת הדין אבל ביצירת הצד הגופני יש צורך בשיתוף מידת הרחמים.
הביטויים אבינו מלכנו בא להציג 2 מידות אלו של ה': אבינו- רחמים מלכנו- מידת הדין ואף ברכת הגשם: "משיב הרוח ומויד הגשם" מציגה את 2 הצדדים של הקיום בעולם: הרוח- הצד הרוחני והגשם- הצד הגשמי והאדם זקוק לשני הצדדים לצורך קיומו בעולם הזה וממילא מובן מדוע נדרשו 2 פסוקים ב-2 פרקים נפרדים כדי להאיר את 2 הצדדים והבחינות באדם מחד ובמידות ה' מאידך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה