ויצא: 2 שפחות ל-2 אמהות

וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה (בר' כט כד)
וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה (בר' כט כט)

לבן מעניק לכל אחת מבנותיו, כמתנת נישואין, שפחה.ע"פ אור החיים היו השפחות שייכות לרחל וללאה עוד בירושה מכתובת אמם אך לבן הרמאי כמובן מנכס את השפחות לעצמו וממילא מציג את המעשה שלו כ"נתינה".
שני הפסוקים מכילים את אותם המילים הצבועות אך לא באותו הסדר. הפסוק המתאר את העברת בלהה לשפחת רחל נכתב בצורה סדורה וברורה אך הפסוק של נתינת זלפה ללאה מסורס.אילו היה הפסוק בנוי באותו האופן כמו זה של רחל היה צריך להיכתב כך:
וַיִּתֵּן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לשִׁפְחָה.
לענ"ד אפשר לפרש את סירוס הפסוק בכך שלבן נותן את זלפה לבתו בזמן שזהותה של הכלה אינה ידועה ליעקב שכן רק בפס' שאחריו מגלה יעקב ש"הנה היא לאה" לכן שמה של הבת המקבלת את השפחה נדחק לסוף הפסוק ולא כפי שהובא אצל רחל.
וצ"ע מדוע אצל רחל נאמר "לשפחה" ואצל לאה "שפחה" ללא ל' הייעוד.

תולדות: נישואי עשיו והברכות

וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי (בר' כו,לד)
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.(בר כח,ט)

הדמיון ביו נישואי עשיו לנישואי אביו יצחק אומר דרשני.
האמנם קיים דמיון בין החתונות?
האם הבחירה בגיל 40 היא מקרית?
מדוע מציינת התורה שלבן הוא אחי רבקה ונביות הוא אחיה של מחלת- מידע אשר ידוע כבר מפסוקים קודמים?

גיל הנישואין הזהה של עשיו ואביו אינו מקרי כפי שמבאר רש"י:
"...כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותן.כשהיה בן מ' אמר, אבא בן מ' נשא אישה, אף אני כן"

עשיו , הידוע בצביעותו ובנסיונותיו להיראות כצדיק, מנסה להראות לאביו ואולי לכל הסביבה שהוא מחזיק בדרכי אביו ולכן נושא את נשותיו באותו גיל כאביו.ההבדל המהותי בין רבקה לבנות חת הוא תהומי, אך עשיו כאמור מתבסס
על רושם חיצוני ובכך הוא חושב שיוכל להטעות את סביבתו.
הצמדת נישואי עשיו לפרשת הברכות אינה מקרית כלל ועיקר ויש לומר שיצחק מבקש לברך את עשיו מתוך תקווה להחזירו למוטב לאחר שכשל עם נישואין שהיו מורת רוח לו ולרבקה. ככל הנראה עשיו מפנים את המסר רק לאחר שאביו ברך בברכת אברהם את אחיו יעקב בטרם יצא לפדן ארם ע"מ למצוא את הכלה המיועדת לו.עצם העובדה שפתאום יש באמתחת יצחק עוד ברכות לחלק אחרי שאת הברכה לעשיו נתן לו רק לאחר תחנונים רבים מהווה ללא ספק הפתעה גדולה לעשיו, ובעקבות תובנות אלו הוא מחליט להנשא שוב, הפעם למחלת בת ישמעאל , נכדת אברהם אבינו ואולי בכך לתקן את מה שקילקל בנישואיו לבנות חת.
האיזכור של האחים הגדולים של הכלות (לבן ונביות) אינו מקרי, ידוע לנו ע"פ המדרש שבתואל נפטר בטרם השיא את בתו ורש"י מבאר כי גם בפרשת נישואי עשיו ומחלת התרחשה טרגדיה דומה:
"...למדנו שמת ישמעאל משיעדה לעשו קודם נישואיה והשיאה נביות אחיה"
יוצא אם כן שבשני החתונות האח הגדול של הכלה הוא זה שהחליף את האב כאפוטרופוס של הכלה המיועדת.
תיקון נוסף שעושה עשיו בנישואיו לבת ישמעאל נרמז במילה "לאשה", בנישואיו הראשונים הוא לוקח "אשה" הפעם הוא נושא את מחלת לאשה, אולי האשה בה' הידיעה.האם הנסיון יצלח? ככל הידוע לנו עשיו לא שינה מדרכיו הרעות גם לאחר נישואיו למחלת , המדרש ורש"י בעקבותיו מובא שישמעאל עשה תשובה בערוב ימיו, בני ביתו ככל הנראה לא נמשכו אחריו וממילא גם החתן הטרי עשיו נותר ברשעותו למרות השתדכותו לזרעו על אברהם.הדמיון הלשוני בין תיאור מעשה הנישואין של עשיו ושל אביו יצחק נותר אם כן חיצוני בלבד , בפנימיות הפערים נותרו בעינם.

וירא: פשר הבשורה הכפולה

...שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ...(בר' יח,י)
... לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן (בר' יח,יד)

פעמיים מתבשרים אברהם ושרה על התאריך המדוייק בו יוולד להם בנם יצחק ( ופעם נוספת כבר הוזכרה בפרשת לך לך באופן ישיר לאברהם בלבד), מה פשר הכפילות? מדוע היה צורך באותה הבטחה פעמיים?

נעמוד תחילה על ההבדלים הדקים בין 2 הפסוקים:
שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ לעומת לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ
וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ לעומת וּלְשָׂרָה בֵן

הפעם הראשונה יש אלמנטים של הפתעה, במיוחד לשרה אשר שועמת על נבואה זו בפעם הראשונה לעומת אברהם שכבר נתבשר על כך בעת שינוי השמות בפרשה הקודמת. משום כך יש חזרה על הביטוי שוב ו- אשוב לאמור יש צורך לומר זאת פעמיים כדי שהדבר יקלט.הביטוי "והנה" מבטא במקרא דבר מפתיע, המילה בן לפני המילה שרה כדי לבשר באופן מדורג את הפואנטה: לשרה אשתך. שהרי יש לאברהם כבר בן אבל בן לשרה אשתך זהו החידוש הגדול.
בפעם השניה הדברים נאמרים אחרי שסערת הרגשות של שרה שהבטאה בצחוקה קצת שככה במיוחד אחרי הנזיפה של ה' וההכחשה של שרה ולכן אין צורך לעשות זאת במדורג, כבר אין אלמנט של הפתעה.הצורך בחזרה על הבשורה נובע אם כן מהערעור לכאורה שיצר צחוקה של שרה ( בדרך זו מסביר הרב אברהם קורמן בספרו האבות והשבטים את הסיבה לכפילות וכדאי לעיין בדבריו המתקדים בעקרון זה) והצורך לבטל מלב הסביבה את הספק שנוצר כביכול עקב צחוקה של שרה.
הפעם הראשונה שומרת אם כן על אלמנט ההפתעה והבשורה באופן מדורג.
הפעם השניה באה לתת תוקף לבשורה על מנת שלא יוטל בהבטחה ספק כלשהו עקב הצחוק של שרה.

חיי שרה מול וישב: מסתרי האיש הלזה

וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס (בר' כד סה)
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא.(בר' לז,יט)

המילה "הלזה" היא די נדירה (מופיעה בתנך רק בעוד מקום אחד - ישעיה נח,ה), מה היא באה לרמז? מדוע לא נכתב "הזה"?

בעל "תאומי צביה" מסביר שהשימוש במילה ייחודית זו נעשה כאשר יש ספק אודות זהות האדם הנראה למרחוק.
לקריאת הדברים במלואם לחץ כאן .
שד"ל בפירושו על התורה גם כן אומר כי "כל "הלזה" כשרואים אותו מרחוק".

אפשר לפרש על דרך הרמז, בשני המקרים, כך:
בפירוש שראיתי ובס"ד אמצא את מקורו אצל יצחק יש רמז לכך שהאותיות ל"ז במילה הלזה מרמזות על הגיל בו נעקד יצחק ( ל"ז) ואשר בו , לפי אחת המסורות , גם נולדה רבקה. ולכן יש כאן שאלה האם זהו האיש שנתפרסם מעשהו המיוחד בהיותו בן ל"ז כלומר האם זהו יצחק.
כהמשך לפירוש זה ניתן לענ"ד לפרש גם את הפסוק השני אודות יוסף:
הנה בא בעל החלומות הלזה- יש כאן מעין נבואה שלא מדעת שיוסף יהפוך לבעלים של חלומותיו, כלומר שחלומותיו יתגשמו בהיותו בן ל"ז שנה. ואכן, בהיות יוסף בן 30 שנה הוא נקרא אל פרעה לפתור חלומותיו וכעבור 7 שנים , תמו שנות השבע והחלו שנות הרעב וממילא נתברר שהוא אכן בעל החלומות, שכן פתרונו נתגשם וזה התרחש בהיותו בן ל"ז שנה.
בשני המקרים , אם כן, מרמז הביטוי הלזה לעניין שהתרחש בהיות האדם עליו הצביעו , בן ל"ז שנה.

חיי שרה: הכפילות בקניית שדה עפרון

וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב.(כד,יז)
וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת. (כד,כ)

פעמיים מציין הכתוב כי השדה שקנה אברהם הפך לקניינו התמידי, מה פשר כפילות הלשון?

הפסוק הראשון אינפורמטיבי יותר, מזכיר את הבעלים הקודמים של השדה ("שדה עפרון"), את ייחודו (אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה),
את מיקומו הגיאוגרפי (אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא) ואת כל מרכיבי הקניין ( הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב).
בפסוק השני הכל תמציתי יותר (הַשָּׂדֶה) ,מוזכרים הבעלים החדשים בלבד (לְאַבְרָהָם), מוזכרת מטרת הקניין (לַאֲחֻזַּת קָבֶר)
ומוזכרים אדוני הארץ(המכונים קודם לכן עם הארץ) שאיפשרו את הקניין והיו עדים למכירה (מֵאֵת בְּנֵי חֵת).
הצורך בכפילות נועד לענ"ד לענות על 2 היבטים שונים:
בפעם הראשונה מתואר הקניין במבט משפטי, נקודתי לאותו זמן וללא תיאור ההיבט התכליתי של הקנייה.
בפעם השניה יש רמז לתכלית לטווח הרחוק, לדורות הבאים (אחוזת קבר) כאשר התוקף שיאפשר את הנצחיות של האחוזה כשייכת לאברהם ולזרעו אחריו היא העדות של בני חת ( השלטון) שמשמשת אסמכתא לזכות הנצחית על המקום.
חשוב לשים לב שהפסוק השני מוזכר רק לאחר קבירת שרה במערה ובכך יש בו אכן מבט קדימה לתכלית לשמה נקנתה המערה.