ויחי: צוואת יעקב מול צוואת יוסף

וַיּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף הִנֵּה אָנכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲבתֵיכֶם
וַיּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקד יִפְקד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזּאת אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב

מה באה מילת "הנה" המופיעה בדברי יעקב ונעדרת מדברי יוסף ללמדנו?מדוע יוסף פרט את מילות הגאולה "פקד יפקד" בעוד יעקב לא עשה כן? מה בין להשיב אותנו לארץ ישראל לבין להעלות אותנו? ומדוע הבטחת הארץ לאבות מוזכרת דווקא בדברי יוסף?
יעקב ידע להצביע על רגע מיתתו בדיוק רב ולכן נקט בלשון הנה, יוסף בנו הצדיק אולי לא הגיע למדרגה נעהל זו אך בכל זאת חש כאשר עמד למות ולכן גם הוא הספיק לצוות לבני ביתו ולבני ישראל את המסר שעבר מאז מדור לדור, מסר הגאולה המתקרבת.יעקב נוקט בלשון שיבה בעוד יוסף בלשון עלייה "והשיב" לעומת "והעלה" וזאת משום שעבור יעקב הלייה לא"י היא שיבה הביתה בעוד עבור יוסף המדבר אל הדורות הבאים שלא נולדו בא"י המעבר אליה הוא יותר עלייה מאשר שיבה: עליית מדרגה ממצרים הרדודה רוחנית לא"י הנמאת במעלה הרוחנית הגבוהה ביותר.אצל יוסף מוזכרת השבועה של ה' שכן הטיעון המוסרי שיהיה לב"י העולים ארצה כלפי אלו שיפקפקו בבצורך לצאת ממצרים יהיה השבועה שנשבע ה' לאבות בעוד שכאשר יעקב מדבר אל יוסף אין צורך בהסבר מדוע א"י שייכת לנו שהרי הוא נוקט בלשון "שיבה לארץ", שיבה הביתה. יעקב אם כן מקמץ בפרטים היות והוא פונה אל יוסף המכיר את הצורך לשוב לא"י בעוד יוסף אמנם פונה לאחיו אך בעצם מוסר בידהם את המסר שעליהם להעביר לצאצאהם ע"מ שיהיו בידהם הסימנים לבוא הגואל ("פקוד יפקוד") וההצדקה המוסרית לכיבוש הארץ("אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב").יעקב אולי חשב שיש עוד סיכוי לעליה בטווח הקצר בעוד יוסף זיהה עד כמה העם משוקע בתוך מצרים והבין שעוד רחוק הזמן עד אשר יעלו חזרה לארץ אבותיהם.

ויגש מול וישב: ישיבה של מטה

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד (בר' מז,כז)
וַיֵּשֶׁב יַעֲקב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (בר' לז,א)

2 ישיבות של יעקב ובכל אחת הוא מקבל כינוי שונה ( יעקב מול ישראל), מה הסיבה לשוני? מדוע בשיבתו בכנען הקדימה התורה את השטח הקטן יותר ( ארץ מגורי אביו- ככל הנראה הכוונה לאיזור העיר חברון שם ישב יצחק) לשטח הגדול יותר ( ארץ כנען) ואילו במצרים התהפך הגלגל?

אין ספק שהנקיטה בלשון דומה של וישב בשני מקומות שונים כל כך באה ללמדנו וההשוואה מתבקשת.אין דומה ישיבתו של יעקב בכנען לישיבה במצרים, וכפי שמסביר רש"י בתחילת פרשת וישב יעקב הרי "ישב בשלוה, קפץ עליו רגזו של יוסף", האם ישיבתו של יעקב במצרים היתה גם כן בשלווה? קשה לדעת אך ללא ספק לא היתה זו אותה שלווה (זמנית) שהיתה לו בכנען.הכתוב מקדים את "ארץ מגורי אביו" לארץ כנען שכן זו היתה תכלית ישיבתו, לשבת בסמוך לאביו, לשמשמו ובכך לכפר במשהו על כל 22 השנים שנמנעה ממנו האפשרות לעשות כן, לא כן בארץ מצרים: יעקב לא שוכח לרגע את העיקר: הוא נמצא במצרים, וזוהי לא התכלית וזהו לא הייעוד שלו ושל בניו.אמנם הם בגושן, המרוחקת משהו ממצרים ומבודלת ממנה אך אסור לשכוח לרגע שהם בגלות ולא יושבים על מי מנוחות ולכן הקדים הכתוב את מצרים לגושן.דווקא במצרים יעקב חייב לראות עצמו קודם כ"ישראל", לשמור על הצביון המיוחד שלו ושל בני משפחתו, העם המתהווה ולכן נוקט הכתוב בשם ישראל דווקא בישיבתו במצרים.את ההבדל הגדול בין האופן שבו רואה יעקב את כל השהייה במצרים לבין צאצאיו ניתן ללמוד מהמשך הפסוק הנוקט בלשון רבים: "וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד", בני יעקב נאחזים במצרים ומשתקעים בה, ייעקב- ישראל יושב בה אך לא נאחז וכראייה משביע את בנו יוסף שלא יקבור אותו במצרים. ההשוואה אם כן מלמדת אותנו עד כמה שונה ישיבתו ( העתידה להיות נצחית) של יעקב בכנען לעומת ישיבתו הזמנית במצרים.

בראשית: מנחתם של הבל וקין

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'...וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה
וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכרוֹת צאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ

שאלת השאלות: מדוע ה' קיבל את מנחתו של הבל ודחה את זו של קין? לכאורה יש עדיפות במעשהו של קין שנזדרז להיות הראשון (ע"פ פשט הכתובים,ע"פ הדרש המובא בחולין גם אדם הראשון הקריב פר שור ) באנושות שמביא מנחה לה'? ומדוע פותח הסיפור במילים" ויהי מקץ ימים"? מקץ מה? מה האירוע שקדם לסיפור מנחת קין?
כל הפרשנים שניסו לתת מענה לשאלה זו התמקדו בכך שמנחתו של הבל היתה מן המובחר- מבכורות צאנו ואילו של הבל מהגרוע שבפירותיו.
כך למשל רש"י : מפרי האדמה-מן הגרוע.ורס"ג מבאר על ומחלבהן- מן השמנים שבהם.ונחמה ליבוביץ הוסיפה בעיוניה שאצל הבל נאמר "צאנו"- הצאן שלו, הבל נותן מעצמו ואילו קין- מפרי האדמה , לאו דווקא מתוך עצמו.
הבדל זה לכשעצמו בהחלט מבהיר מדוע נתקבלה מנחתו של הבל ולא זו של קין.

לענ"ד יש לשים לב להבדל נוסף: מי היה הראשון להביא מנחה לה'? לכאורה קין שכן הוא המתואר ראשון כמביא המנחה אבל אם אכן כך מדוע נקטה התורה בלשון " והבל הביא"? היה צריך להיות : ויבא הבל גם הוא וכו'. ועוד קשה: מדוע תגובת ה' לקרבנות מתוארת קודם כלפי הבל ("וַיִּשַׁע ה' אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ") ורק אח"כ אל קין ("ואל קין ואל מנחתו לא שעה") , אם אכן קין היה הראשון והבל רק החרה החזיק אחריו היה צריך הכתוב לתאר קודם את דחיית מנחתו של קין ולא להיפך? אלא יש לומר שהבל היה הראשון שנתן משלו לה' אלא שלא קרא לזה מנחה וממילא הפועל הביא הוא עבר מוקדם ( past perfect) וכדומא נוכל לראות בפסוק "ויוסף הורד מצריימה" שגם שם ירידתו מצריימה היתה קודם מעשה יהודה ותמר ובגלל שמעשה יהודה ותמר קטע את סיפור המכירה התורה משתמשמת בלשון עבר מוקדם.כך יובנו אם כן הפסוקים:
ויהי מקץ ימים (מקץ הזמן שהבל הביא מנחתו לה') ויבא קין מפרי האדמה (וקרא לתשורתו) מנחה לה'. גַם-הוּא וְהֶבֶל הֵבִיא( כבר קודם) מִבְּכרוֹת צאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן ( ולכן תגובת ה' להבל קדמה לתגובתו למנחת קין) וַיִּשַׁע ה' אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.
הבל בצניעותו נתן מהמובחר ולא קרא לזה בשם מנחה, לא ערך מסיבת עיתונאים ולא פרסם מעשהו אבל קין ששמע על כך רצה גם הוא שה' יכבדו ויעתר לנדבתו ולכן נתן, לא מתוך אותם המניעים, גם כן מנחה לה', מהגרוע שבפירותיו וממילא ברור מדוע לא נענתה מנחתו.

וירא: שיכור כלוט

וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ
וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת-אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ

בנות לוט שכבו עם אביהן פעמיים,לילה אחר לילה.
כיצד יתכן שלוט, איש העסקים המתוחכם שהתעשר על חשבון דוד אברהם וידע לנצל הזדמנות נדלנית בסדום סיטי, נפל קורבן לאקט מיני אסור מצד בנותיו פעם אחר פעם? ומדוע הוטבע הביטוי "שיכור כלוט" ולא שיכור כנח והלא נח היה ראשון המשתכרים המתוארים בתורה?

המפתח להבנת העניין נמצא באות אחת במילה האחרונה בכל פסוק: וּבְקוּמָהּ לעומת וּבְקֻמָהּ.
וכך מסבירה רש"י את הסיבה לכך האות ואו מסומנת עם ניקוד מעליה במילה "וּבְקוּמָהּ" בפעם הראשונה:
"ובקומה של בכירה נקוד על וי"ו של ובקומה לומר שבקומה ידע ואעפ"כ לא נשמר ליל שני מלשתות (א"ר לוי כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות לסוף מאכילים אותו מבשרו)"
חז"ל רואים בלוט אדם רדוף זימה ומייחסים לו ידיעה מלאה על המתרחש.כיצד זה מסתדר עם פשט הכתובים שאומר מפורשות "ולא ידע"? כפי שאומר רש"י בפעם הראשונה אכן לא ידע בשכבה עמו ורק ידע בקומה , ידיעה זו היתה אמורה לגרום לו להגיב כמו נח כשבנו עשה בו מה שעשה וכך הגיב נח: "וַיִּיקֶץ נחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן":וַיּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו".אך לוט לא עושה דבר ואף עושה עצמו כמי שלא ידע בשכבה ובקומה. הביקורת עליו היא כמובן על כך שלא נשמר והשתכר שוב בלילה השני ושוב אותה ההתרחשות.הפעם אין צורך לסמן את המילה ובקומה ואף יש מקום להחסיר ו' ללמדך שהפעם ידע גם ידע בשכבה( לפחות ידע לפני שהשתכר) ובוודאי בקומה והתורה אך עשה עצמו כאילו אינו יודע ואינו מרגיש ולכן כתבה התורה כאילו כביכול לא ידע.הוכחה נוספת לטעמה ניתן למצוא בהבדלים של תיאור המעשה עצמו: בפעם הראשונה ותשכב את ובפעם השניה ותשכב עמו. ידוע לנו מדברי הגאון מוילנא על פרשת בלק ההבדל בין מילות היחס "עם" ו "את",שם מתייחס הגר"א לאנשי מדיין שהלכו עם בלעם ועל כעסו של ה' על שהוא הולך איתם , נקצר ונאמר רק שללכת עם הכוונה ללכת איתו באותה כוונה ובאותה דעה וללכת "איתם" הכוונה שאמנם חיצונית הולכים ביחד אך לא עם אותם כוונות ומטרות.אותו הסבר ניתן לומר גם כאן: בפעם הראשונה הבכורה שכבה את אביה, הוא לא היה מודע לאקט ולכן היה זה חד צדדי לחלוטין. בפעם השניה הצעירה שכבה "עמו-עם אביה" שכן הפעם שניהם נתכוונו למעשה המיני ( אם כי יש לומר לזכותן של בנות לוט שלא עשו זאת לצורך ההנאה הגונית אלא כדי להקים זרע ולקיים את האנושות שחשבו שנחרב העולם, כמובא ברש"י במקום).
לאור דברים אלו מובן כעת מדוע דבק ביטוי השכרות דווקא בלוט ולא בנח: לוט הוא השיכור הקלאסי ממנו יש להתרחק השב אל יינו לילה אחר לילה גם לאחר שהביאו אל פי פחת וגילוי עריות, נח לעומתו התפכח לאחר ההשתכרות הראשונה ולא שב לסורו וממילא מי שמשתכר הריהו "שיכור כלוט", אבי השיכורים ואנשי התאווה.
וצ"ע מדוע ותבוא הבכירה אבל ותקם הצעירה.
ובפעם הראשונה נאמר בלילה הוא ובשניה בלילה ההוא ניתן לפרש ע"פ דברי רד"ק על הפסוק :
"וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת-אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבר אֵת מַעֲבַר יַבּק" וז"ל:
"בחסרון הא הידיעה אמר כי קם יעקב בעוד לילה אחר שישן מעט להביר מחנהו בלילה"
ואפשר לומר אותו הדבר אצלנו שחסרון הא הידיעה בא לרמז על כך שהתרחשות זו נשנתה בלילה השני, עם ההבדלים שהזכרנו כמובן, אבל כר מהלילה הראשון היה ברור שגילוי העריות עומד לחזור על עצמו גם בלילה השני.

מקץ: כפל חלומות פרעה

וַתּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאת וַיִּיקַץ פַּרְעה
וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעה וְהִנֵּה חֲלוֹם

אם אכן לפי דברי יוסף כפל החלומות בא ללמד על הזדרזותו של ה' לקיים את דבריו , כפי שמרגיע יוסף את פרעה באומרו:
"וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל-פַּרְעה פַּעֲמָיִם כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשׂתוֹ" מדוע לא חלם פרעה את אותו החלום בדיוק פעמיים?
מדוע בחלום הראשון הפרעות הרעות אוכלות ובחלום השני השיבולים בולעות?
מדוע הפרות הבריאות בכתיב חסר ( ללא ו) והשיבולים הבריאות בכתיב מלא?
מדוע רק בפעם השניה מרגיש פרעה כי החזיון שנחשף אליו הוא חלום ולא כן בפעם הראשונה?

על מנת להבין את פשר כפל חלומות פרעה יש להכיר בהבדל העמוק בין שתי החלומות ולראות בהם מייצגים של שתי חלופות, שני תסריטים העומדים לבחירתו של פרעה בנוגע לעתידה של מצרים. יש בין השניים זיקה ודמיון אך סופם שונה לחלוטין.חלום הפרות מתאר את המציאות שתתהווה במידה ויתכוננו לשנות הרעב כפי שהציע יוסף בסוף דבריו בעוד חלום השיבולים מציג כיצד יסתיים הסיפור אם לא יתכוננו אל הקטסטרופה הקרבה ובאה, כפי שאכן קרה בכל שאר הארצות שלא ידעו על הצפוי לקרות.פירוש זה מסביר מדוע לא חלם פרעה את אותו החלום פעמיים.בתור מי שעומד בראש המעצמה הגדולה בעולם של אז יש לו היכולת לבחור ובחירה זו תשפיע על כל העולם.
הרמז לכך ששני החלומות מצביעים על שני תסריטים נמצא כבר בתחילתו: בחלום הפרות , הרעות אוכלות את הטובות אך לא בולעות אותן כפי שמתואר בחלום השיבולים.הבליעה של השיבולים מלמדת על העלמות כל השובע באופן מוחלט כפי שמזהיר יוסף:
וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל- הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת-הָאָרֶץ:וְלֹא-יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי-כֵן כִּי-כָבֵד הוּא מְאד.
וכפי שאומר רש"י: "ונשכח כל השבע" - הוא פתרון הבליעה.כלומר דווקא בתסריט הבליעה המתואר בשיבולים אכן ישכח כל השובע, מה שאין כן הברח בתסריט הפרות.האכילה המתוארת אצל הפרות , לעומת זאת, מצביעה על כך שכמובן יורגש מצב החרום בשנות הרעב אך עדיין יהיה שבר, יהיה מה לאכול ואפשר יהיה לשרוד.
בעל "יעלת חן" מסביר שהתיאור של הפרות הרעות העומדות "אצל" הפרות הטובות בא ללמד שאם יועמדו פקידים בשנות השובע שיקבצו אוכל לצורך שנות הרעב וכך היה האוכל לפקדון לשבע שני הרעב כבר בשנות השובע ומצא אלו עומדים אצל אלו.לפי דבריו מובן שהסמיכות של שנות השובע אצל שנות הרעב כדי לסייע להן מוזכר דווקא בחלום הפרות ולא בחלום השיבולים.
בחלום הפרות מובאת המילה "בריאות" בכתיב חסר , ללא ו, היות וזו המציאות שבה לצד השובע יש הכנה וידיעה לקראת הרעב הקרב ובא.בחלום השיבולים המילה בריאות בכתיב מלא היות והיא מתארת מציאות של שפע מוחלט כשבני האדם לא מודעים לעתיד להתרחש וממילא אין צורך באגירת מזון.גם המילה דקות מובאת בכתיב חסר בחלום הפרות ובכתיב מלא בחלום השיבולים ושוב מאותה סיבה: את דקיקותן של שנות הרעב ירגיש במיוחד דווקא מי שלא נערך אליהן אבל ע"פ תסריט חלום הפרות, דקיקותן של הפרות היא חסרה היות ויש מספיק שובע וממילא הרעב המיצג ע"י "הפרות הדקות" איננו מורגש.
בדבריו של יוסף גם כן רמוזה ההחנה בין שנות הרעב בתסריט הפרות לשנות הרעב בתסריט השיבולים:
"וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעת הָעלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב"
יוסף מתייחס אל שבע הפרות הרעות כמייצגות שבע שנים אבל שבע השיבולים מייצגים שבע שנות רעב, רעב מוחלט, טוטאלי, כזה שלא מכיר בשנות השובע שקדמו לו.

ע"פ המדרש פרעה חלם את החלומות הללו במשך שנתיים ימים אך בכל בוקר התעורר ושכח אותם לגמרי, ולכן בלילה המיוחד המתואר בפרשה "מקץ שנתיים ימים" , אלוקים שוב השכיח ממנו את החלום הראשון ולכן לא נכתב "והנה חלום" ורק בפעם השניה אחרי שנסתיים גם החלום השני פרעה נזכר בשני החלומות .אילו היה נזכר בחלומו הראשון מיד אחרי שחלם אותו היה בוודאי מזעיק אליו את החרטומים בו ברגע שכן כבר שנתיים שהוא חולם חלום זה ושוכחו ולכן לא היה ממתין עד הבוקר ע"מ שלא ישכח שוב את חלומו המפעים.המטרה האלוקית היתה שיתור אחר פתרון החלומות רק אחרי הרצף של שני החלומות שכן היה חשוב שיכיר בכך שעומדות בפניו שתי חלופות והבחירה בידו, כפי שייעץ לו יוסף.

וישב: כפל חלומות יוסף

וַיּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי:וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי (בר' לז,ז)

וַיּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי (בר' לז,ט)

מדוע היה צורך בשני חלומות המצביעים על אותו אירוע? מדוע ביקש יוסף בפעם הראשונה בלשון תחנונים ("שמעו נא")? ומדוע בפעם השניה גם השמש והירח (המייצגים את הוריו של יוסף?) משתתפים בחלום , מה שלא קורה בפעם הראשונה? מדוע סיפר יוסף לאביו רק את החלום השני ?

לענ"ד מייצגים 2 החלומות שני חזיונות שונים ולא נבואה אחת המומחשת על ידי 2 חלומות.

החלום הראשון מייצג את הגעתם הראשונה של אחי יוסף למצרים, בעקבות הרעב במיוצג ע"י האלומות וההשתחוויה של האלומות לזו של יוסף מייצגת את התלות שלהם במצרים ובעומד בראש מנגנון ההזנה בעת הרעב- יוסף.
החלום השני מתייחס לעלייתו של יעקב אבינו וכל בני ביתו למצרים, הפעם הם מגיעים למצרים לא כנזקקים למזון (" אלומות") אלא שכני משפחתו של המשנה למלך , יוסף, ועל כן הם מיוצגים כשמש וכירח וכאחד עשר הכוכבים. בחלום השני מופיעים מוטיבים מספריים שכן הפעם כל בני יעקב מאוחדים וכולם יחדיו סרים לשלטון המיוצג ע"י יוסף.בחלום הראשון מגיעים אחי יוסף ללא בנימין וללא יעקב ושאר שני הבית ולכן אין בו תיאור מספרי.החלום הראשון מייצג את המשפחה המפורקת, שאינה מאוחדת בשל המכירה של יוסף והפחד על בנימין, זהו מצבה של משפחת יעקב לפני שיוסף נגלה אליהם והתפייס עימם. יוסף אמנם אינו יודע מה בדיוק מייצגים האלומות אבל הוא חש כנראה שהסיטואציה הראשונה היא סיטואציה פחות חיובית שאולי צריך לנסות למנוע אותה ולכן הוא פונה לאחיו בלשון תחנונים, שיקשיבו לו, אך הם כמובן אינם עושים זאת ורק מגבירים שנאתם אליו. לולי מכירת יוסף יתכן והיה מתממש החלום השני בלבד, באופן אחר מכפי שקרה, ואת החזיון הזה, שטומן בחובו אווירה חיובית ומפוייסת יוסף מרגיש הכרח לשתף את אביו. המילים " ואביו שמר את הדבר" שלמדות אותנו שיעקב יודע גם יודע על החזיון הזה ומכיר בכך שהוא עתיד להתקיים.

2 החולומות מייצגים 2 ארועים באווירה שונה, יוסף משתף את אחיו בכל חלומותיו בתקווה שיסייעו לשמש כתמרור אזהרה מפני רגשותיהם כלפיו , אך כמו נבואה המגשימה את עצמה שני החלומות מתגשמים, בהפרש זמן קצר יחסית, ובעל החלומות מתגלה כאדם המציאותי מבין האחים.

וישב : ההבדל הדק בין הפתרונות השונים

וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם:בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ.
וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם:בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ

חלומם של שר המשקים ושר האופים מתואר כמקשה אחת,זוכה למוטיבים דומים ונראה כי גורלם של השניים היה צריך להיות זהה.משום כך מתחדדת השאלה: מדוע האחד הוחזר לגדולתו והשני נתלה?
לפני שנבין את ההבדל הגדול בין 2 המקרים נעמוד תחילה על הדמיון בינהם:
שניהם שרים של פרעה האמונים על מזונותיו,שניהם פשעו כלפיו והושלכו לכלא,שניהם חולמים חלומות בהם מופיע המספר 3 וקשורים במאכלים.
מה ראה יוסף לפתור לכל אחד גורל אחר לגמרי, גורל שאכן התממש כעבור שלושה ימים?
את פתרונו של חלום שר המשקים מתארת התורה במילים "ויאמר לו יוסף", יוסף פותר את החלום ונוח לו לומר את הפתרון המשמח לשר המשקים ולכן הוא גם מרגיש חופשי לבקש ממנו לזכור לו טובה ולהצילו מן הבור לכשיזכה לחופש המאוחל והמיוחל.לעומת זאת את פתרונו של שר האופים פותחת התורה במילים "ויען יוסף ויאמר" ללא המילה האישית "לו", יוסף עונה ("ויען") בלית ברירה , מכח זה שנשאל והפתרון , כמובן, לא נעים לשמיעה שכן הוא צופה את מותו של האיש.
הפתיח של פתרונו של יוסף לשניהם זהה :"בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ" ואז מגיעה הפואנטה של הפתרון ההפוך לכל אחד מהם.המדרש, בפסיקתא זוטרא, מביא את ההסבר המניח את הדעת להבדל בין יחס פרעה לשניהם:
"ולמה אותו השיב ולא את שר האופים? אמרו דיני פרעה: הזבוב שנמצא בפיילי של זה , אנוס היה ואין לו משפט מוות,אבל הצרור שנמצא בגלוסקין של שר האופים, לא היה אנוס,אלא נתייאש במוראו של מלכות"
(פסיק"ז,בראשית)
יצא המרצע מן השק: זהו ההבדל הגדול בין חטאו של שר האופים לשר המשקים: על הזבוב במשקה פרעה לא ניתן היה לשלוט, על הצרור בכיכר הלחם ניתן היה להשגיח לבל יגיע לשם.שר האופים התרשל בתפקידו ולכן נענש קשות ושר המשקים שהיה אנוס לדבר הושב לתפקידו.
במבט מרחוק נראה היה שדין אחד לשניהם ולכן גם נקט הכתוב בלשון דומה אך מבט מעמיק מבליט את ההבדל הגדול בין ההתנהלות של כל אחד מהם, וממליא גם ההבדל הגדול באופן שבו נשפטו.יוסף בחכמתו הבין זאת, ובחכמתו ידע גם לפענח זאת מתוך תוכן החלום של כל אחד מהשניים.

וישלח: בשורת השם ישראל

וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (בר' לב כט)
וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל (בר' לה י)

פעמיים מתבשר יעקב על שינוי שמו לישראל.בפעם הראשונה ע"י המלאך הנאבק עמו סמוך למעבר היבוק ובפעם השניה ע"י אלוקים בכבודו ובעצמו.
מה צורך בקריאת השם פעמיים דבר שלא ראינו אצל אברהם ושרה שגם כן נתבשרו על שינוי שמם?
מה ההבדל בין יֵאָמֵר בפעם הראשונה לבין יִקָּרֵא בפעם השניה?
מדוע חזר אלוקים על שמו של יעקב ("שמך יעקב") דבר הפשוט וידוע לכל?
ומדוע אחרי שנתבשר פעמיים על שמו החדש ("ישראל") ממשיך יעקב להיקרא בשמו הישן ואפילו ע"י אלוקים בעצמו ("יעקב יעקב") ?

ע"מ לעמוד על ההבדלים בין שני המקרים בהם מתבשר יעקב על שמו החדש יש להבין את ההבדל המהותי בין שני
המקרים : המלאך מבשר ומיידע את יעקב, לאחר שזה אילץ אותו לעשות כן, על שינוי שמו בעתיד.הוא אינו משנה את שמו ולא "קורא" לו בשם החדש ולכן נוקטת התורה בלשון יֵאָמֵר. את קריאת השם "ישראל" מבצע רק אלוקים , בבית אל,
ולכן רק שם נאמר "ויקרא את שמו ישראל".
על מנת להבדיל בין שינוי השם הזה לבין למשל שינוי שמו אברהם ה' פותח במילים "שמך יעקב" לאמור: השם יעקב אינו נעקר והוא נשאר שמך אלא שעליו נוסף שם נוסף: ישראל,שלא כמו אצל אברהם שם נעקר שם "אברם" לחלוטין עד כדי כך שנפסק בגמרא (ברכות י"ג,א) שכל הקורא לאברהם אברם עובר על מצוות עשה.
.2 השמות מייצגים 2 צדדים ביעקב: מצד אחד יעקב עדיין עוקב ונגרר אחר המציאות המוכתבת לו (מעשה דינה, מעשה יוסף וכד') ומצד שני יעקב ,הלא הוא ישראל, נמצא במעמד רוחני מספיק גבוה עד כדי כך שהוא מסוגל לשרות עם אלוקים ועם אנשים ויכול להם, כפי שהעיד המלאך הנאבק עימו.
מעניין לציין שבמקביל לבשורה על ההתנתקות (החלקית) מן השם יעקב חל אצלו שינוי פיזי שכן הוא נפגע בגיד הנשה ובכך הוא מקבל תזכורת מתמשכת ל"עקב האכילס" שלו: עוד מבטן אימו הוא אחז בעקב אחיו וכעת עם תחילת תהליך ההפרדות מן השם המוחלט יעקב והמעבר לשם יעקב-ישראל הוא זוכה לתזכורת הזו כמי שבאה להוציא ממנו את התכונה ה"יעקובית".הבשורה על השם הנוסף, שם שמהותו היא ההפך מהאופן שבו תפס יעקב את עצמו עד כה, באה אם כן בשלבים: ראשית המלאך המיידע אותו על העתיד להתרחש, הצליעה בעקב המזכירה לו מדי יום את הצורך להתנתק מתכונת העוקב ולאחר נתרפא לגמרי מצליעתו ("ויבוא יעקב שלם"- וברש"י : שלם בגופו)והתנתק מסביבתו ע"י הסרת אלוקי הניכר שהחרימו בניו במלחמת שכם"(כמובא ברש"י) או אז ה' מתגלה אליו ומשנה את שמו וגם אז אינו מקעקע את השם הישן אלא רק מוסיף עליו את הפן השני שלו, הפן אליו מתבקש לשאוף מעתה והלאה .מעניין לציין שתוספת השם ישראל נעשתה באותו המקום (בית אל) בו קרא הוא בשם ה' בפעם הראשונה, עוד בברחו לפדן ארם ובכך נסגר המעגל .





שיעקב נקרא בשם "ישראל" רק ע"י אלוקים, בחזיון בבית אל.

חיי שרה מול וישלח: מיתת אברהם מול מיתת יצחק

וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו (בר' כה ח:ט)
וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו. (בר' לה כט)

מדוע הקדימה התורה את יצחק לישמעאל בעת קבורת אברהם אך לא עשתה כן בעת שיעקב ועשיו קברו את יצחק אביהם? מדוע מיתתו של אברהם היתה בשיבה טובה ואין כך אצל יצחק? מדוע אצל אברהם הגויעה והמיתה מתוארים ברצף ואילו אצל יצחק יש הפסקה ושמו של יצחק מפריד בין הגויעה למיתה?

רש"י למד מתיאור מיתתו של אברהם ש:
"מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו והיא שיבה טובה שנאמר באברהם" ובכך מרמז שמאחר ועשיו לא עשה תשובה הרי שהוא לא הוליך את יעקב לפניו.

לענ"ד ניתן לפרש את הסיבה לשינוי בכך שיצחק שימש את אביו עד יום מותו וממילא היה הרבה יותר מקורב וקרוב אליו, במיוחד לאור דברי התורה המפורשים "ולבני הפילגשים נתן מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי" וישמעאל נכלל בבני הפילגשים ומשום כך הקדים הכתוב את יצחק לישמעאל.
אצל יעקב ועשיו הנסיבות היו אחרות לגמרי, אמנם יצחק ראה את יעקב כממשיכו אך מי שבפועל שימש את אביו במשך כל השנים שיעקב היה אצל לבן היה עשיו עד כדי כך שיעקב חשש שזכות כיבוד ההורים תעמוד לימינו של עשיו בשעת המפגש עימו.משום כך , הקדימה התורה את עשיו ליעקב ואגב כך רמזה לנו עד כמה גדולה וחשובה מצוות כיבוד הורים עד כדי כך שעשיו הרשע זכה להיות מוקדם לאחיו רק בשל המצווה הזו שכה הקפיד בה בחייו כלפי אביו .
לאור הסבר זה נוכל להבין את ההבדלים בין מיתת אברהם למיתת יצחק: אצל אברהם הוזכרה שיבה טובה ואצל יצחק לא הוזכרה משום שיצחק מת בשיברון לב אחרי שהיה מנותק מבנו אהובו יעקב במשך 20 שנה לפחות (לפי אחד המדרשים היה יעקב בבית שם ועבר עוד 14 שנה בטרם יצא לחרן).אמנם יצחק זכה לראות את בנו יקירו לפני שנפטר אך הפרידה הארוכה היא זו שנתנה אותותיה ולכן גם לא הוצמדה אצלו הגויעה למיתה כמו אצל אביו.הוא היה במצב של גויעה ודעיכה כל אותן שנים שלא ראה את בנו ויתכן שתוספת המילה ימים("שבע ימים") אצל יצחק באה לרמז באירוניה מסויימת שהשובע שלו היה שובע שהיה לזרא מימים שלא ראה את בנו אהובו במשך כל כך הרבה זמן (ולא כמו שהבטיחה רבקה ליעקב "ימים אחדים").
ניתן אם כן לראות שבתיאור מיתתו של יצחק מקופלת ורמוזה כל הטרגדיה של בריחתו של יעקב לתקופה כ"כ ארוכה ואת זאת אנו למדים בעיקר לאור ההשוואה בין תיאור מיתתו לבין תיאור מיתתו של אביו אברהם שהתרחש בנסיבות אופטימיות וטובות הרבה יותר.

ויצא: 2 שפחות ל-2 אמהות

וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה (בר' כט כד)
וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה (בר' כט כט)

לבן מעניק לכל אחת מבנותיו, כמתנת נישואין, שפחה.ע"פ אור החיים היו השפחות שייכות לרחל וללאה עוד בירושה מכתובת אמם אך לבן הרמאי כמובן מנכס את השפחות לעצמו וממילא מציג את המעשה שלו כ"נתינה".
שני הפסוקים מכילים את אותם המילים הצבועות אך לא באותו הסדר. הפסוק המתאר את העברת בלהה לשפחת רחל נכתב בצורה סדורה וברורה אך הפסוק של נתינת זלפה ללאה מסורס.אילו היה הפסוק בנוי באותו האופן כמו זה של רחל היה צריך להיכתב כך:
וַיִּתֵּן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לשִׁפְחָה.
לענ"ד אפשר לפרש את סירוס הפסוק בכך שלבן נותן את זלפה לבתו בזמן שזהותה של הכלה אינה ידועה ליעקב שכן רק בפס' שאחריו מגלה יעקב ש"הנה היא לאה" לכן שמה של הבת המקבלת את השפחה נדחק לסוף הפסוק ולא כפי שהובא אצל רחל.
וצ"ע מדוע אצל רחל נאמר "לשפחה" ואצל לאה "שפחה" ללא ל' הייעוד.

תולדות: נישואי עשיו והברכות

וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי (בר' כו,לד)
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.(בר כח,ט)

הדמיון ביו נישואי עשיו לנישואי אביו יצחק אומר דרשני.
האמנם קיים דמיון בין החתונות?
האם הבחירה בגיל 40 היא מקרית?
מדוע מציינת התורה שלבן הוא אחי רבקה ונביות הוא אחיה של מחלת- מידע אשר ידוע כבר מפסוקים קודמים?

גיל הנישואין הזהה של עשיו ואביו אינו מקרי כפי שמבאר רש"י:
"...כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותן.כשהיה בן מ' אמר, אבא בן מ' נשא אישה, אף אני כן"

עשיו , הידוע בצביעותו ובנסיונותיו להיראות כצדיק, מנסה להראות לאביו ואולי לכל הסביבה שהוא מחזיק בדרכי אביו ולכן נושא את נשותיו באותו גיל כאביו.ההבדל המהותי בין רבקה לבנות חת הוא תהומי, אך עשיו כאמור מתבסס
על רושם חיצוני ובכך הוא חושב שיוכל להטעות את סביבתו.
הצמדת נישואי עשיו לפרשת הברכות אינה מקרית כלל ועיקר ויש לומר שיצחק מבקש לברך את עשיו מתוך תקווה להחזירו למוטב לאחר שכשל עם נישואין שהיו מורת רוח לו ולרבקה. ככל הנראה עשיו מפנים את המסר רק לאחר שאביו ברך בברכת אברהם את אחיו יעקב בטרם יצא לפדן ארם ע"מ למצוא את הכלה המיועדת לו.עצם העובדה שפתאום יש באמתחת יצחק עוד ברכות לחלק אחרי שאת הברכה לעשיו נתן לו רק לאחר תחנונים רבים מהווה ללא ספק הפתעה גדולה לעשיו, ובעקבות תובנות אלו הוא מחליט להנשא שוב, הפעם למחלת בת ישמעאל , נכדת אברהם אבינו ואולי בכך לתקן את מה שקילקל בנישואיו לבנות חת.
האיזכור של האחים הגדולים של הכלות (לבן ונביות) אינו מקרי, ידוע לנו ע"פ המדרש שבתואל נפטר בטרם השיא את בתו ורש"י מבאר כי גם בפרשת נישואי עשיו ומחלת התרחשה טרגדיה דומה:
"...למדנו שמת ישמעאל משיעדה לעשו קודם נישואיה והשיאה נביות אחיה"
יוצא אם כן שבשני החתונות האח הגדול של הכלה הוא זה שהחליף את האב כאפוטרופוס של הכלה המיועדת.
תיקון נוסף שעושה עשיו בנישואיו לבת ישמעאל נרמז במילה "לאשה", בנישואיו הראשונים הוא לוקח "אשה" הפעם הוא נושא את מחלת לאשה, אולי האשה בה' הידיעה.האם הנסיון יצלח? ככל הידוע לנו עשיו לא שינה מדרכיו הרעות גם לאחר נישואיו למחלת , המדרש ורש"י בעקבותיו מובא שישמעאל עשה תשובה בערוב ימיו, בני ביתו ככל הנראה לא נמשכו אחריו וממילא גם החתן הטרי עשיו נותר ברשעותו למרות השתדכותו לזרעו על אברהם.הדמיון הלשוני בין תיאור מעשה הנישואין של עשיו ושל אביו יצחק נותר אם כן חיצוני בלבד , בפנימיות הפערים נותרו בעינם.

וירא: פשר הבשורה הכפולה

...שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ...(בר' יח,י)
... לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן (בר' יח,יד)

פעמיים מתבשרים אברהם ושרה על התאריך המדוייק בו יוולד להם בנם יצחק ( ופעם נוספת כבר הוזכרה בפרשת לך לך באופן ישיר לאברהם בלבד), מה פשר הכפילות? מדוע היה צורך באותה הבטחה פעמיים?

נעמוד תחילה על ההבדלים הדקים בין 2 הפסוקים:
שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ לעומת לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ
וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ לעומת וּלְשָׂרָה בֵן

הפעם הראשונה יש אלמנטים של הפתעה, במיוחד לשרה אשר שועמת על נבואה זו בפעם הראשונה לעומת אברהם שכבר נתבשר על כך בעת שינוי השמות בפרשה הקודמת. משום כך יש חזרה על הביטוי שוב ו- אשוב לאמור יש צורך לומר זאת פעמיים כדי שהדבר יקלט.הביטוי "והנה" מבטא במקרא דבר מפתיע, המילה בן לפני המילה שרה כדי לבשר באופן מדורג את הפואנטה: לשרה אשתך. שהרי יש לאברהם כבר בן אבל בן לשרה אשתך זהו החידוש הגדול.
בפעם השניה הדברים נאמרים אחרי שסערת הרגשות של שרה שהבטאה בצחוקה קצת שככה במיוחד אחרי הנזיפה של ה' וההכחשה של שרה ולכן אין צורך לעשות זאת במדורג, כבר אין אלמנט של הפתעה.הצורך בחזרה על הבשורה נובע אם כן מהערעור לכאורה שיצר צחוקה של שרה ( בדרך זו מסביר הרב אברהם קורמן בספרו האבות והשבטים את הסיבה לכפילות וכדאי לעיין בדבריו המתקדים בעקרון זה) והצורך לבטל מלב הסביבה את הספק שנוצר כביכול עקב צחוקה של שרה.
הפעם הראשונה שומרת אם כן על אלמנט ההפתעה והבשורה באופן מדורג.
הפעם השניה באה לתת תוקף לבשורה על מנת שלא יוטל בהבטחה ספק כלשהו עקב הצחוק של שרה.

חיי שרה מול וישב: מסתרי האיש הלזה

וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס (בר' כד סה)
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא.(בר' לז,יט)

המילה "הלזה" היא די נדירה (מופיעה בתנך רק בעוד מקום אחד - ישעיה נח,ה), מה היא באה לרמז? מדוע לא נכתב "הזה"?

בעל "תאומי צביה" מסביר שהשימוש במילה ייחודית זו נעשה כאשר יש ספק אודות זהות האדם הנראה למרחוק.
לקריאת הדברים במלואם לחץ כאן .
שד"ל בפירושו על התורה גם כן אומר כי "כל "הלזה" כשרואים אותו מרחוק".

אפשר לפרש על דרך הרמז, בשני המקרים, כך:
בפירוש שראיתי ובס"ד אמצא את מקורו אצל יצחק יש רמז לכך שהאותיות ל"ז במילה הלזה מרמזות על הגיל בו נעקד יצחק ( ל"ז) ואשר בו , לפי אחת המסורות , גם נולדה רבקה. ולכן יש כאן שאלה האם זהו האיש שנתפרסם מעשהו המיוחד בהיותו בן ל"ז כלומר האם זהו יצחק.
כהמשך לפירוש זה ניתן לענ"ד לפרש גם את הפסוק השני אודות יוסף:
הנה בא בעל החלומות הלזה- יש כאן מעין נבואה שלא מדעת שיוסף יהפוך לבעלים של חלומותיו, כלומר שחלומותיו יתגשמו בהיותו בן ל"ז שנה. ואכן, בהיות יוסף בן 30 שנה הוא נקרא אל פרעה לפתור חלומותיו וכעבור 7 שנים , תמו שנות השבע והחלו שנות הרעב וממילא נתברר שהוא אכן בעל החלומות, שכן פתרונו נתגשם וזה התרחש בהיותו בן ל"ז שנה.
בשני המקרים , אם כן, מרמז הביטוי הלזה לעניין שהתרחש בהיות האדם עליו הצביעו , בן ל"ז שנה.

חיי שרה: הכפילות בקניית שדה עפרון

וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב.(כד,יז)
וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת. (כד,כ)

פעמיים מציין הכתוב כי השדה שקנה אברהם הפך לקניינו התמידי, מה פשר כפילות הלשון?

הפסוק הראשון אינפורמטיבי יותר, מזכיר את הבעלים הקודמים של השדה ("שדה עפרון"), את ייחודו (אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה),
את מיקומו הגיאוגרפי (אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא) ואת כל מרכיבי הקניין ( הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב).
בפסוק השני הכל תמציתי יותר (הַשָּׂדֶה) ,מוזכרים הבעלים החדשים בלבד (לְאַבְרָהָם), מוזכרת מטרת הקניין (לַאֲחֻזַּת קָבֶר)
ומוזכרים אדוני הארץ(המכונים קודם לכן עם הארץ) שאיפשרו את הקניין והיו עדים למכירה (מֵאֵת בְּנֵי חֵת).
הצורך בכפילות נועד לענ"ד לענות על 2 היבטים שונים:
בפעם הראשונה מתואר הקניין במבט משפטי, נקודתי לאותו זמן וללא תיאור ההיבט התכליתי של הקנייה.
בפעם השניה יש רמז לתכלית לטווח הרחוק, לדורות הבאים (אחוזת קבר) כאשר התוקף שיאפשר את הנצחיות של האחוזה כשייכת לאברהם ולזרעו אחריו היא העדות של בני חת ( השלטון) שמשמשת אסמכתא לזכות הנצחית על המקום.
חשוב לשים לב שהפסוק השני מוזכר רק לאחר קבירת שרה במערה ובכך יש בו אכן מבט קדימה לתכלית לשמה נקנתה המערה.