יתרו מול ואתחנן: זכור ושמור - בדיבור אחד

זָכוֹר אֶת- יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ :
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ:
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַ-י-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ יְהוָֹה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ (שמות כ ,ח-יא)

שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ:
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ:
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַ-י-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיּצִאֲךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת- יוֹם הַשַּׁבָּת (דברים ה,יב-טו)

מדוע נקט זכור בספר שמות ושמור בספר דברים? מדוע פרט רק בדברים את מטרת שמירת השבת ("למען ינוח וכו') ולא עשה כן בשמות?

מובא במכילתא ששמור וזכור נאמרו בדיבור אחד וממילא כל מסרים המוזכרים בדברים נאמרו גם בלוחות הראשונים-בשמות ובכל זאת אנו רואים כי קיימים הבדלים רבים בין שני המקומות.יסוד ההבחנה בין שני הקטעים הוא בפירוש כי שמורמצביע על מצוות לא תעשה בשבת,וזכור על מצוות מעשיות (כגון "זכרהו על היין") .הרמבן עושה חלוקה בין מצוות מאהבה לבין מצוות מיראה. יש מקום לומר שבדיברות הראשונות מובאת ההסתכלות על מצוות השבת באופן האידאלי ובמצב הרצוי, במדרגה הגבוהה של אהבה אך משקילקלו ב"י בחטא העגל ניתנה להם מצוות השבת במדרגה נמוכה יותר ,מדרגת היראה,וממילא יש גם מקום לתת טעם לקיום המצווה ("למען ינוח") .
כידוע מלשון הקידוש של שבת יש לנו שתי היבטים של השבת: שבת בראשית ושבת מצרים: "זיכרון למעשה בראשית" לעומת "זכר ליציאת מצרים"בדיברות הראשונות ההתייחסות היא לשבת בראשית (כי ששת ימים וגו) וכפי שמסביר החזקוני, הזכירה מוסבת תמיד לאחור, לשבת הראשונה, שבת בראשית.זוהי ראייה המבקשת מאיתנו לשבות כשם ששבת אלוקים לאחר הבריאה , ללא נתינת טעם ובמדרגה הגבוהה.לכן גם קיום השבת במדרגה זו נעשה לא משום שה' צווך אלא משום שה' ברך את השבת ושומה עלינו להידמות ל' ולהינות מברכתה.לעומתה נמצאת שבת מצרים המובאת בלוחות השניים: זוהי שבת שנועדה לתת מנוחה לעם העבדים שעבד ללא הפסק במצרים, שבת של חירות אישית של האדם העמל כל השבוע וזוהי כאמור מדרגה נמוכה יותר.
מי שמתעלה מגיע למדרגת השבת באור של שבת בראשית ומי שטרם הגיע למדרגת שבת בראשית מקיים את השבת מתוך יראה,מתוך תועלתנות , מתוך דרגת ה"שמור", ובכל זאת גם ממדרגה זו הוא מקיים את הנדרש ממנו בדיבר החמישי.

בשלח מול ויגש: האהבה והשנאה מקלקלים את השורה

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה (בראשית מו כט)
וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ (שמות יג,יט)
וַיֶּאְסֹר אֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ (שמות יד,ו)

מדוע אסר יוסף את מרכבתו בעצמו? מדוע התעסק משה אישית בעצמות יוסף ולא נתן לאחד מעוזריו לעשות כן? מדוע פרעה, מלך האמפריה המצרית, אסר בצמו את מרכבתו?

מדרש רבא מלמד אותנו שאהבה ושנאה מקלקלים את השורה(שורת הדין):
אהבה מקלקלת את השורה, שנאמר (בראשית מו): ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו, וכי לא היה ליוסף כמה עבדים?! אלא, אהבה מקלקלת את השורה.
שנאה מקלקלת את השורה, דכתיב (שמות יד): ויאסור את רכבו, ולא היה לו כמה עבדים?! אלא, שנאה מקלקלת השורה. (בראשית רבה,פרשה נה,ח)
החוליה המקשרת בין מעשהו של יוסף לבין מעשהו של פרעה הוא מנהיג נוססף, משה רבנו.מחד הוא טורח בעצמו לקחת את עצמות יוסף המת כשם שיוסף , המשנה למלך, טרח בעצמו לאסור מרכבתו ולקדם את פניו של אביו החי.יש כאן מידה כנגד מידה: יוסף לא המתין ועסק במלאכה שאינה לדרגתו ולכן זכה שמשה התעסק בכבודו ובעצמו בעצמותיו.
מעשהו של משה עומד גם אל מול מעשהו של פרעה: פרעה לוקח את העם החי שלו להחזרת ב"י מצריימה ואילו משה לקוח עימו נשק סודי אחר: עצמות יוסף המת.בזכות ארונו של יוסף , ע"פ המדרש ,נחצה ים סוף והנה אנו נחשפים לאירוניה שעצמות יוסף המת מנצחות את כל חילו של פרעה ללמדנו שלא הכח החיצוני, במקרה זה כוחו של חיל פרעה הוא המנצח אלא דווקא האמת הפנימית, הנסתרת במקרה זה של יוסף הצדיק בפרט ועם ישראל בכלל.

בשלח מול חקת : להכות או לדבר -זו השאלה!

עֲבר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת-הַיְאר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:הִנְנִי עמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יז,ה-ו)
קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם (במדבר כ,ח)

פעמיים נצטווה משה לתת מים לב"י מן הסלע: בפעם הראשונה ברפידים בשנה הראשונה למסעם במדבר ובפעם השניה במדבר צין, לאחר מות מרים, בסוף שנת הארבעים.
בפעם הראשונה נצטווה משה להכות את הצור ובפעם השניה בתום שנת הרבעים נצווטה לדבר אל הסלע- מדוע?
מדוע ברפידים נעשה הדבר בפורום מצומצם ואילו במדבר צין לעיני כל העדה? ומה בין "העם" ברפידים לבין "העדה" במדבר צין?

על מנת להבין את שורש ההבדל בין שני המקרים בהם נצטווה משה להוציא מים מן הסלע יש לזכור את האירועים שקדמו ואת הדור לו ניתנו המים: בשנה הראשונה היה זה בסמוך לניסי הים , לדור היוצאים ממצרים שראו את כל הניסים ונהנפלאות במצרים ועל הים ואילו בשנת הארבעים נעשה הנס לעיני הדור השני, הדור אשר לא ידע את ניסי מצרים אלא רק שמע עליהם מכלי שני, מאבותיהם וממשה.המשותף בין שני המקרים הוא כמובן תחילת המעשה כאשר המחסור במים מביא את ב"י להתלונן על כך בפני משה וסופו- כאשר מן הסלע יוצאים מים לעדה אך הקהל בפניו נעשה הנס שונה בתכלית: ברפידים משה נצטווה לקחת את זקני ישראל בלבד ולהוציא את המים לעיניהם בלבד ,במדבר צין הנס נעשה לעיני כל העדה .הסיבה לכך נובעת מן העובדה שבסוף שנת הארבעים המטרה היתה "לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " , הדור השני לא ראה את כל הניסים והנפלאות במצרים והוצאת המים ע"י דיבור היתה נוטעת בו את האמונה בה' ביתר שאת.לא כך היו הדברים ברפידים: ב"י ראו במו עיניהם את כל הניסים ואף נוכחו לדעת בקריעת ים סוף כאשר משה הרים(=סילק) את מטהו ונטה את ידו על הים שלא המטה הוא העושה את הניסים אלא משה כשליחו של ה' ולכן כשהיה צורך להביא מים לעדה לא היה צורך בנוכחות של כל העדה אלא רק של זקני ישראל שיוכלו להעיד על המעשה לדורות הבאים.
ברפידים:
משה עובר לפני העם ( רק כדי להיווכח שהם לא ירגמו אותו כפי שחשש) אך לא מכנס אותו, את המטה הוא לוקח במטרה להכות את הצור (ולכן מוזכר שזהו המטה בו הוכה היאור) שהרי לעיני זקני ישראל המאמינים בה' אין צורך בנס כה מופלא של דיבור אל הצור, משה מכה בצור והמים יוצאים ממנו והעם יכול לשתות.המעשה הזה נעשה כאמור בפורום המצוצמם של זקני ישראל.
במדבר צין:
משה נצטווה לקחת את המטה אך לא במטרה להכות בו ולכן לא מוזכר עניין הכאת היאור עם המטה,הפעם הפורום בו נעשה הנס הוא הרחב ביותר-כל העדה- והמבצעים משה ואהרון יחדיו- שני מנהיגי העדה ע"מ להשוות בינהם לעניין המעמד הנעלה שלהם לעומת שאר העם.הפעם הם מוציאים את המים- מכח הדיבור אליו- ואין המים יוצאים מאליהם כתוצאה מההכאה בצור כפי שהיה ברפידים.ההדגשה במילים "והוצאת" "והשקית" באה לרמז על כך שבנוסף למטרת קידוש ה' שהיא המטרה המרכזית של המעמד היתה גם מטרה צדדית שהיא לחזק את מעמדם של משה ואהרון כמנהיגי העדה וכמי שמכוחם העדה נהנית מהמים, חטאו של משה בהכותו את הסלע מביא כמובן למצב ההפוך ובמקום שמעמדם יתחזק כמנהיגי העם מעמדם מתערער בעיני ה' בכך שלא הם אלה אשר יביאו את ב"י אל הארץ המובטחת.
שני מעמדים דומים- עת להכות ועת לדבר ויודע העיתים הוא אשר משכיל לצוות מתי כך ומתי אחרת.
ומה בין הצור לסלע? צ"ע.

בשלח מול בא: איסור נותר בקרבן הפסח ובמן

וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בּקֶר וְהַנּתָר מִמֶּנּוּ עַד- בּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרפוּ (יב,י)
וַיּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בּקֶר (טז,יט)


פעמיים נצטוו ב"י לא להותיר מהמזון עד הבוקר - פעם אחת בקורבן הפסח ופעם שניה במן.מדוע בקרבן הפסח קיימו את מצוות משה אך במן מספרת התורה כי "וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצף עֲלֵהֶם משֶׁה" ? מדוע במן הציויי הוא ביחיד (איש) ובקרבן הפסח ברבים (תותירו) ? ומדעו בשני המקרים דווקא הבוקר הוא קו הסיום ולא הלילה,סוף היום?

ניתן להציג מספר הבדלים מהותיים בין קרבן הפסח ואיכלותו לבין המן אך דומה שההבדל הגדול הוא במצב הנפשי השונה של העם בשני המאורעות: בעת קרבן הפסח היו הם עם עבדים מפוחד המצוי בתהליך שחרור מפעים בעת התגלות הקב"ה אליהם ולכן כשנצטוו להקריב את הקרבן מחד ולא להותיר ממנו עד בוקר מאידך אפפה את כולם תחושת התעלות וחגיגיות ואף אחד לא העז להמרות את צו ה'.לא כך היו הדברים אחרי שכבר נשתחררו מעול מצרים ונכנסו אל שגרת המדבר: כעת קמו בעם אנשים , אותם מזהה רש"י כדתן ואבירם שמן הסתם סחפו אחריהם חלק מהערב רב, אשר לא ראו בעניין המן משהו חגיגי וחד פעמי אלא שגרת אכילה יומיומית.הפחד מהלא נודע במדבר והצורך הטבעי לאגור מזון לעת הצורך יחד עם חוסר האמונה בה' כפי שכמובן יתברר ביתר שאת שפרשת קרח ועדתו, הם שהובילו אותם לא להקשיב לצו של משה.יש לזכור שאת המן לא היה ציויי לאכול ולכן היחס שלהם אליו הוא עם הרבה פחות קדושה מאשר לקרבן הפסח.
לשון הרבים בקרבן הפסח נובעת מכך שאת קורבן הפסח אכלו בחבורות ולכן גם האחריות לגבי ההתורה היתה קבוצתית וממילא לקבוצה היה כח גדול יותר להשפיע על מי שחשב להותיר, לא כן במן לכל גוגולת הוקצתה כמות וממילא האחריות היתה אישית לכל אחד , מה שאיפשר ביתר קלות ליחדידים- חסרי האמונה- להותיר ממנו.קביעת זמן הבוקר בשני המקרים נובעת מההתחדשות שהביא עימו כל אחד מהבקרים הנ"ל: בקרבן הפסח הבוקר היה הזמן בו יצאו ממצרים וממילא אכילת הקרבן חייבת היתה להסתיים עד אז ע"מ לא לעכב את היציאה. בעניין המן היווה הבוקר גם כן כזמן הגבולי שכן המנה הבאה של הבוקר התחדשה עם בוקר שנאמר :
וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת- הַמַּחֲנֶה וּבַבּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה:וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל-פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפר עַל-הָאָרֶץ (טז,יג-יד)
ההבדל בין המן לקורבן הפסח מבחינת היחס של ב"י אליו הוא כהבדל בין היחס לאירוע חד פעמי שקל יותר להקפיד עליו לבין אירוע שהופך לשיגרה יומיומית.מבחן המונה הוא דווקא בשגרה המתמשכת ואותם שהקשיבו למשה גילו בכך את אמונתם הרצופה בה' ובמשה עבדו.

בשלח מול חקת: שירת הים ושירת הבאר

אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזּאת לַיהוָה וַיּאמְרוּ לֵאמר אָשִׁירָה לַּ-י-ה-וָֹ-ה... (שמות טו,א)
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ-לָהּ (במדבר כא,יז)

שירת הים נאמרה בסמוך לקריעת ים סוף אך לא כן שירת ההלל לבאר שליווה את העם- זו נאמרה רק בתום ארבעים שנה, מדוע המתינו ב"י כ"כ הרבה זמן?
מדוע שירת הים נאמרה ע"י משה וב"י ואילו שירת הבאר רק ע"י ב"י?

שתי השירות שמושרות ע"י ב"י במדבר עוסקות בהלל ותודה למרכיב הקשור במים: בים סוף על שמי הים לא הטביעו אותם ובשירת הבאר על המים שהחיו את נפשם בחום המדבר הנורא.ההבדל המרכזיוהבולט בין שתי השירות הוא כמובן בתזמונן: שירת הים נאמרה מיד לאחר נס קריעת ים סוף ואילו שיר ההלל לנס הבאר שליוותה אותם ארבעין שנה נאמר רק סמוך לכניסתם לא"י. ומדוע? דומה שההבדל בין שני הניסים קשור ביחס של ב"י לעוצמה שלהם.אמנם נס הוא נס אך בכל זאת נס קריעת ים סוף , על אף היותו חד פעמי, הרהו שינוי קיצוני של הטבע שעורר את העם להתעלות רוחנית גבוהה שהביאה עימה את השירה, אל הנס הבאר, הנס היומיומי, התייחסו ב"י שאל טבע שני, מציאות קיימת, לא רבת רושם ומתח כפי שלווה המעשה על הים ולכן רק כעבור ארבעים שנה- כשמתה מרים והבארשניתנה בזכותה פסקה, כך ע"פ המדרש, אז ב"י הכירו בחשיבות של נס הבאר ומיד אחרי מי מריבה, משחזרה הבאר בזכות משה וארהרון נזכרו ב"י לשבח ולשיר על הבאר שליותתה אותם כל שנות נדודיהם במדבר.מכאן אנו למדים על שני סוגי שירה ותודה: שירת תודה הבאה מיד לאחר מעשה ושירת תודה שבאה רק כעבור זמן רב, כשלפתע מכירים שטובה שנעשתה עימנו.
קולו של משה לא נשמע בשירת הבאר הן משום שבניגוד לשירת הים, לבאר זכו ב"י בזכות מרים ועוד יש לזכור שהדבר קרה בסמוך למיתתה של מרים ועל כן אך טבעי שלא נצפה ממשה לפצוח בשירה.

בשלח: סגירת מעגל על ים סוף

וַיֵּט משֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְ-ה-וָֹ-ה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם (יד,כא)
וַיֵּט משֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְ-ה-וָֹ-ה אֶת-מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם(יד,כז)

מדוע התרחשה קריעת ים סוף דווקא בלילה ? מדוע ארך הדבר כל הלילה עד לפנות בוקר? ומדוע לא נעשה נס קריעת ים סוף ע"י מטהו של משה ואף נצטווה להרים(=לסלק) את מטהו ולנטות את ידו?

נס קריעת ים סוף חתם את הגולל על סיפור יציאת מצרים, היתה זו שעתם האחרונה של המצרים שקיבלו את ידו החזקה של הקב"ה במשך שנה במכות מצרים וכעת במכה הגדולה מכולם- על ים סוף.מובא במדרש רבא שיתה טענה בפי המצרים שללא המטה לא יכול היה משה לעשות את הניסים ועל כן במכה החותמת אומר הקב"ה למשה לסלק את המטה למען ידעו מצרים שכל הניסים באו מה' ולא מכח המטה.הקב"ה מתערב בכבודו ובעצמו במהלך ומוליך רוח קדים המביאה בסופו של דבר להיבקעות המים ולחרבה בתוך הים.כשמשה נוטה את ידו בפעם השניה הים שב לאיתנו בעצמו ף כאילו רק חיכה ששינוי הטבע הזה יגיע לקצו.התהליך עצמו אורך כל הלילה ומסתיים בשעות הבוקר במוקדמות ובכך יש סגירת מעגל עם עשר המכות: המכה האחרונה במצרים חלה בחצות הלילה ( מכת בכורות) ומכת ים סוף נמשך מאותה נקודת זמן ועד לשעות הבוקר- הזמן בו החלה מכת הדם. מכות מצרים מתרחשות בבוקר, בצהריים ושלש ת האחרונות בלילה וקריעת ים סוף סוגרת את מעגל שעות היממה ובכך מוכחת הטענה שה' שולט בזמן באופן מוחלט.חסד עשה עימנו ה' שכעסו הוא רגע אחד ביום ( כמובא בגמרא בתחילת מסכת ברכות) אך יכולתו לחולל ניסים, כמוכח ממכות מצרים ומקריעת ים סוף מקיפה את כל רגעי היממה.

בשלח מול ויחי: השבעת יוסף את בני ישראל

וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר פָּקד יִפְקד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמתַי מִזֶּה (בראשית נ,כה)
הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר פָּקד יִפְקד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמתַי מִזֶּה אִתְּכֶם (שמות יג,יט)

מה באה מילת "אתכם" המופיעה כשמשה מקיים את ההבטחה ללמדנו והלא בעת השבעת יוסף את בני יראל לא נאמרה?
מה מרמזות המילים "השבע השביע" והלא יוסף השביע את אחיו רק פעם אחת?

מילת "אתכם" המוזכרת אצל משה ונעדרת מדבר יוסף הביאה את רש"י לפרש כך:
והעליתם את עצמתי מזה אתכם. לאחיו השביע כן, למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם, שנאמר אתכם (רש"י,שם).
מילת אתכם באה ללמדנו ,אם כן,שיוסף ציווה שיקחו את עצמותיו ביחד עם עצמות שאר השבטים.אהבתו של יוסף לא"י מחד וחששתיו שמצרים יבקשו להשאיר את עצמותיו בארצם הם שעוררו את יוסף להשביע ולבקש את בקשתו.ומדוע לא נאמרה בקשה זו- של העלאת גם שאר עצמות השבטים במקור בספר בראשית? אפשר להניח שיוסף ידע את ה"קץ", אותו הקץ שביקש יעקב לבניו ולא נתאפשר בידו.סוד הקץ הוא שרק כעבור 190 שנה יצאו ממצרים אך סוד זה לא רצה יוסף לגלות לכל בני ישראל ולכן לא הזכיר את בהשבעתו את עצמות השבטים שכן יתכן , עקרונית, שה' פקוד יפקוד אותם עוד בטרם ימותו כולם.ככל הנראה הוא העביר את המסר של "איתכם" רק ללוי שהעבירו הלאה עד למשה בעוד שאר ב"י לא ידעו על סוד ה"אתכם".פרשנות באופן זה מבהירה מדוע נקטה התורה בלשון "השבע השביע" שכן היה כאן כפל השבעות: האחת לכולם , ללא סוד ה"אתכם" המרמז על כך שהשעבוד ימשך 190 שנה וההשבעה השניה, דיסקרטית יותר, ללוי שהעבירה לבנו ומשם עד למשה.כשמשה התעסק עם עצמות יוסף כבר ניתן היה לגלות את סוד ה"איתכם" שנחשף ממילא.

בשלח: נקודות המבט בחציית ים סוף

וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה (יד,טז)
וַיָּבאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמאלָם (יד,כ)
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמאלָם(יד,כט)

מדוע תיארה התורה פעמיים ובהפרש של מס' פסוקים בודדים את אותה התרחשות ממש? מדוע המילה "חומה" נכתבה פעם בכתיב מלא ופעם בכתיב חסר? ומה בין "ביבשה בתוך הים" לבין "בתוך הים ביבשה"?

ל-4 כתות נחלקו ב"י הים ובהם שני מגמות: מגמה של צדיקים מאמינים בה' ובמשה- ובראשם נחשון בן עמינדב שקפץ ראשון אל הים ומנגד מגמה של קטני אמונה שהובלו תמיד ע"י דתן ואבירם.
הפסוק הראשון מתאר את ההתרחשות כהוויתה וכפי שראו אותה הכת של המאמינים בה',
הפסוק השני מתאר את הרושם והאופן בו זכרו את ההתרחשות חסרי האמונה בעם ישראל ואשר הציגו את פני הדברים לאחר שחלף זמן מה תוך הסתמכותם על הזיכרון ההולך ונחלש של העם ככל שעובר הזמן.

ומה ההבדל בין שתי ההסתכלויות? כהבדל בין חומה לחמה.
ה"כלי יקר" מסביר את ההליכה ביבשה מחד ובתוך הים מאידך בכך שהצדיקים נכנסו לים עוד בטרם ראו יבשה ועליהם נאמר "בתוך הים ביבשה" וקטני האמונה לא נכנסו עד שראו את היבשה שבים ולכן עליהם נאמר "ביבשה בתוך הים".
לכן בציווי של ה' למשה בפס' טז נאמר בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה ללמדנו שזה המצב הרצוי בעיני ה' אלא שכאמור חלק נהגו כך וחלק אחרת.עוד מסביר ה"כלי יקר" את הכתיב החסר של החומה בפס' כ"ט בכך שיש כאן רמז לכך שכאשר יצאו מהים החלו להמרות ככתוב "וימרו על ים סוף".אפשר להרחיב ולומר שעם ישראל הגיע למעלה גבוהה מאוד בזמן היותו בים סוף ולכן ראה במים שעמדו מימין ומשמאל- חומה בצורה שתגן עליהם מפני המצרים (כפי שהסביר את משמעות החומה בעל "העמק דבר").ככל שהתרחקו מים סוף התחזק קולם של קטני האמונה והחוויה עצמה הלכה והתכהתה ועימה גם האופן בו זכרו את חומת המים, פתאום הם ראו זאת בפרספקטיבת זמן וזיכרון לאו דווקא כחומה מגינה אלא כחומה רעועה, נטולת ו, שעשויה היתה להטביע אותם.כך גם היה במעמד הר סיני כאשר בזמן המעמד אמרו כל ב"י נעשה ונשמע אך כעבור 40 יום, משבושש משה לרדת ע"פ חישוביהם, הערב רב הפנו עורף ופנו אל העגל.הזיכרון הסלקטיבי והקצר מאפיין את התנהגות העם בכל המקרים בו התלונן בפני ה' וזאת בהנגדה מוחלטת לאותם רגעים בהם האמינו בה' ובמשה עבדו.

בשלח מול כי תצא: מחיית זכר עמלק

(וַיּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל-משֶׁה כְּתֹב זאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ)
כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות יז,יד)

(וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְ-ה-וֹ-ָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-איְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-ה-וָֹ-ה-אֱלֹהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ)
תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כה,יט)

מי ימחה את זכר עמלק: ה' או ב"י? מה משמעות "מתחת השמיים" המוזכרת בשני הפסוקים? ומדוע עניין הזיכרון ואי השכחה חוזר ונשנה דווקא במלחמה בעמלק?

מובא בפסיקתא רבתי : "אמר להם הקב"ה לישראל: עשו את שלכם "תמחה את זכר עמלק" ואני אעשה את שלי -'כי מחה אמחה את זכר עמלק'. ".ע"פם הסבר זה הרי שיש כאן הבטחה שמיימית של ה' מחד למחות את זכר עמלק בתנאי שיהיה ביצוע על פני הארץ של ב"י של מלחמה ומחייה של זכר עמלק.שני הפסוקים משלימים האחד את השני ולע"נד יש כאן מודל לכל המלחמות שלנו בעמלק הקם עלינו בכל דור ודור: אם נקיים את הצד שלנו ונילחם בו- הקב"ה יסייע בידנו כמאמר חז"ל " הבא להיטהר- מסייעין בידו.הצורך בזיכרון ובאי השכחה נובע מנצחיות המלחמה הזו בכל דור ודור ואף בכל רגע ורגע כשאדם נלחם את מלחמת היצר עליו לזכור שאם יעשה מאמץ מצד עצמו ("תמחה") הקב"ה מצידו יסייע בידו("מחה אמחה").מקומו של העמלק -הן היצר הרע והן האוייב החיצוני המבקש להשמידנו - הוא תמיד מתחת ל-יראת השמיים, ולכן המלחמה בו היא מתחת לשמיים שכן ברגע שיראת השמיים מתחזקת ותגברת מעליו לא רק שאינו יכול לנו- אין לו כלל קיום ואף לא זכר.

בשלח: שירת הגברים ושירת הנשים

אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזּאת לַ-י-ה-וָ-ה וַיּאמְרוּ לֵאמר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאה גָּאָה סוּס וְרכְבוֹ רָמָה בַיָּם (טו,א)
וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָֹה כִּי-גָאה גָּאָה סוּס וְרכְבוֹ רָמָה בַיָּם (טו,כא)

מה בין שירת הגברים לשירת הנשים? מדוע שירת הנשים כה קצרה וכל כולה הפתיח של שירת הגברים המתפרשת על פני 18 פסוקים? את מי ציוותה מרים שישירו לה'- אם את הנשים היה לומר להן ואם את הגברים והלא כבר שרו?

חז"ל הורונו ש"בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" (ילקוט שמעוני, תהלים פרק ס"ח, סימן תשצ"ה). הנשים היו הכח המניע של הגאולה, החל במיילדות העבריות שחסו על חיי הבנים הנולדים והמשך במרים ששיכנעה את אביה לחזור לחיי נישואין עם אשתו ובזכות זה נולד משה שזכה להשגחתה של מרים וההצלה של בת פרעה ועוד בתושייתה של ציפורה שהצילה את חיי משה במלון.הנשים הן היוזמות, הן המובילות מאחורי הקלעים את מהלך הגאולה.לאור זאת יש לפרש לענ"ד שגם בשירת הים לקחו הנשים את היוזמה ולכן מרים הנביאה היא זו שעוררה את העם לשיר: ותען להם- לבני ישראל וציוותה אותם שירו לה' וכו' ובעקבותיה באה שירת ב"י בהובלת משה: אשירה לה' וגו'. אמנם התורה מקדימה את שירת הגברים לנשים אך ידוע ומפורסם הכלל לפיו אין מוקדם ומאוחר בתורה ולכן גם כאן יש מקום לומר זאת.כך אם כן היה סדר הדברים:
מרים לקחה יוזמה , לקחה את כלי השיר, התופים והמחולות וסחפה אחריה את כל הנשים,הגברים מצידם חיפשו את הדרך לבטא את הכרת התודה לה' ולכן מרים עונה להם באומרה "שירו לה'" ו-אז משה הגיב (אז ורק אז , בעקבות שהתעוררות שהחלה ממרים -ישיר משה) והתחיל להוביל את שירת הים.מרים הניעה את המהלך וממילא ברגע שהחלה השירה הוביל אותה משה כמובן וכולם אחריו.הנשים מתגלות שוב ככח המניע-המעורר את המהלך ומפנה את תפקידו לגברים שממשיכים משם והלאה מכח הנשים התומכות בהן.

בא לעומת ואתחנן: קושיות התם והחכם

וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמר מַה-זּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָֹ-ה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות יג,יד)
כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמר מָה הָעֵדת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם וַיּצִיאֵנוּ יְ-ה-וָֹ-ה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה (דברים ו,כב)

מדוע השווה הכתוב דווקא בין החכם לתם? מדוע שאלותיו של החכם נדחקו לסוף התורה(חומש דברים) בעוד שהשאלות של שאר הבנים קובצו יחדיו בפרשת בא?


הדמיון בין שאלת התם והתשובה הניתנת לו בפרשת בא לבין זו של החכם בפרשת ואתחנן מלמדים אותנו על כך שיש להעמידם האחד מול השני לצורך השוואה.ההשוואה הטבעית והקלאסית היא בין החכם לרשע אלא שבסקלת מנת המשכל אין בין שניהם הבדל, גם לרשע יש ידע וחכמה אלא שהוא מנתב אותם לצד השלילי.
החכם והתם שואלים את שאלותיהם "מחר", לא באינסטיקט של רגע אלא לאחר "התבשלות" מסויימת, אלא שהבדל גדול יש בין 2 השאלות, שאלתו של התם מסתכמת בצמד המילים "מה זאת", הוא אינו יודע לשאול שאלה פרטנית אודות ענייני הפסח ולעומתו החכם שואלת שאלה ממנה אנו למדים יותר על מה שהוא יודע (ההבחנה בין עדות חוקים ומשפטים) מאשר על מה שאינו יודע.
התשובה הניתנת לכל אחד מהבנים לכאורה מורכבת מאותם המילים ויש בכך הפתעה שכן היכולת השכלית של השואלים אינה זהה כלל ועיקר אך מבט מעמיק יכול ללמדנו שיש הבדל גדול בין 2 התשובות.התשובה לתם היא תשובה של השורה התחתונה:ה' הוציא אותנו בחוזק יד ממצרים.אין כאן פירוט של מה שקדם ליציאה הזו ולכל התהליך.הבן התם עדיין לא מסוגל לקלוט את כל המידע. לעומת זאת לבן החכם אנו מפרטים את מה שקדם ליציאה: מצב העבדות אצל פרעה במצרים ורק לאחר מכן- היציאה ממצרים ביד חזקה.ברור שהמשפטים הללו תמצתיים ואינם מפורטים דיו הן לתם והן לחכם אלא שיש כאן מעין מודל לסוג התשובה שיש לתת לכל אחד מהבנים: תשובה תמציתית העוסקת בשורה התחתונה לעומת תשובה פרטנית המתארת את כל המהלך כולו.המילים כמעט אותן מילים ובכל זאת המסר המועבר אינו זהה לגמרי.
ןמדוע הוגלתה שאלתו ותשובתו של החכם עד לתחילת ספר דברים? כדי ללמדנו שרק לאחר לימוד התורה כולה על פרטיה ורבדיה אכן ניתן להגיע למעדמו של הבן החכם השואל שאלותיו בטוב טעם ומתוך ידע מוקדם תוך רצון אמיתי לדעת ולהבין יותר.

וארא: 3 חתונות ומשפחה אחת

וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת-יוֹכֶבֶד דּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת-אַהֲרן וְאֶת-משֶׁה (ו,כ)
וַיִּקַּח אַהֲרן אֶת-אֱלִישֶׁבַע בַּת-עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא אֶת-אֶלְעָזָר וְאֶת-אִיתָמָר (ו,כג)
וְאֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרן לָקַח-לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת- פִּינְחָס (ו,כה)

מדוע הסתירה התורה את זהותה של אשת אלעזר? מדוע לאלעזר היה רק בן אחד?


עמרם נושא אישה עם ייחוס הלא היא יוכבד בתו של לוי ומאחר והיא אחות אביו הרי שאין גם צורך לציין מיהו אחיה,אהרון נושא אישה עם ייחוס כפול הן מצד אביה והן מצד אחיה נחשון העתיד להוות ראש החץ לאמיצים בקופצו ראשון למימיו של ים סוף בעת יציאת מצרים ורק אלעזר נושא אישה עלומה, מבנות פוטיאל ( פוטיאל -הוא יתרו שפיטם עגלים לע"ז -רש"י ) ולמרות זאת זכה שמזרעו נולד פנחס המקבל מאת ה' ברית עולם לאות מעשה הגבורה שעשה.לכלתו של אלעזר , אם נייחס את פוטיאל ליתרו, היו כידוע רק אחיות (אחרת לא היו נזקקות בנות יתרו למשה שיושיען על הבאר) וממילא ברור מדוע לא מוזכר האח הבוגר כשם שמוזכר אצל אשת אהרון (ואותו מבנה של פסוק חוזר גם בתיאור נישואי יצחק לרבקה אחות לבן ועשיו לאחות נביות).

יש כאן אזכור לגיבורי העם- משה ואהרון שלא פוחדים לעמוד מול פרעה, נחשון שלא פוחד לקפוץ אל המים מתוך אמונה בה' ופנחס שלא פוחד להרוג נשיא בישראל ואת כזבי בת צור- מתוך קנאה לה'.

דווקא מתולדותיו של עמרם ניתן ללמוד ולהסיק על השאר שהפירוט מתייחס רק לבנים-הגברים שכן מקומה של מרים נפקד וממילא גם לאלעזר יתכן היו עוד צאצאים-בנות וכך גם אולי לאהרון.
מדוע לא נקטה התורה בלשון ויקח גם אצל אלעזר? צ"ע.

וארא: טענתו הכפולה של משה

וַיְדַבֵּר משֶׁה לִפְנֵי יְ-ה-וֹ-ָה לֵאמר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם (שמות ו,יב)
וַיּאמֶר משֶׁה לִפְנֵי יְ-ה-וֹ-ָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעה (שמות ו,ל)

מדוע חזר משה על טענתו לפני ה' פעמיים? לכאורה טענתו הראשונה חזקה יותר שכן יש בה קל וחומר ומדוע אם כן עבר לטענה חלשה יותר? מה בין "וידבר" ל"ויאמר" במקרה זה?

בטרם נבין את מהלך הדברים חשוב להבדיל בין "לשמוע את" לבין "לשמוע ל-"."לשמוע ל-" משמע לציית לדבריו של הדובר, "לשמוע את" משמעו רק לשמוע את אשר יש לו לומר מבלי בהכרח להסכים איתם.
טענתו של משה לה' בפעם הראשונה היתה כפולה: ראשית, הרי ב"י לא שמעו אלי ולא האמינו לדברי ואיך יקבל את דברי פרעה ויסכים לשלוח את ישראל מארצו ואם תאמר שרק ישמע את דברי מבלי להסכים להם ("לשמוע את") הרי שאיך ישמע אותי פרעה אם אני ערל שפתיים?
החזקוני מסביר שבתשובתו של ה' הוא ענה על טענתו הראשונה כיצד זה יקשיב פרעה לדבריו אבל לא על טענת ערלת השפתיים ולכן משה חזר ושואל בשנית : הלא בשל ערלת השפתיים לא יוכל לפרעה בכלל לשמוע את דבריו? על כך משיבו ה' שאהרון ידבר בשמו ולכן פרעה יוכל לשמוע את הדברים ובסופו של תהליך גם ישמע למשה ואהרון וישחרר את ב"י ממצרים.
מה בין וידבר לויאמר- צ"ע.

נח: על שליחות ושילוח

וַיְשַׁלַּח אֶת-הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.
וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

מדוע לא הוזכרה מטרת השליחות אצל העורב? מדוע נקטה התורה בלשון שילוח ולא שליחות? מה ראתה התורה צורך להוסיף את המילה "מאיתו" אצל היונה?

במשך שנה הטלטלה תיבת נח במי המבול וכל יושביה לא ראו את אוויר העולם ועל כן אך טבעי מעשהו של נח בשולחו שני שליחים- בעלי כנף- במטרה לגשש ולברר האם קלו המים, האם נראתה היבשה והאם קרוב הציויי של ה' שיאפשר חזרתם אל קרקע המציאות (תרתי משמע).כאשר מעמידים את שני הפסוקים הסמוכים זה לזה ומתארים את שני השלחיחם- העורב והיונה- עולים כמה הבדלים ברורים המעלים תמיהות אודות מהותן של שתי השליחויות.נעמוד על שתי שליחויות אלו ועל ההבדלים העמוקים בינהם.

רש"י מסביר מדוע נקטה התורה בלשון שילוח בשני המקרים ואומר כי " אין זה לשון שליחות אלא לשון שילוח .שלחה ללכת לדרכה ובזו אם קלו המים שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו".היונה והעורב שולחו מן התיבה במטרה שלא ישובו אליה וכך ידע נח שקלו המים ואפשר להתארגן ליציאה החוצה.השימוש במילה "מאיתו" כמו גם קליטתה מחדש של היונה פעם שניה ושלישית מצביעים על היחס השונה של נח ליונה לעומת העורב. מסביר בעל "אור החיים":
"...העורב שימש (=קיים יחסי אישות) בתיבה וידע בו נח ולזה כשפתח חלון התיבה גרש העורב מהתיבה תכף ומיד...ולא הזכיר לראות הקלו המים"
הגמרא במסכת סנהדרין( דף ק"ח) מסבירה שבתוך התיבה היתה הפרדה מוחלטת בין הזכרים לנקבות לבל יזדווגו האחד עם השני במשך השהות בתיבה ושלושה שימשו בתיבה וכולם לקו (הכלב,חם בנו של נח והעורב).את חם ואת הכלב לא יכול היה נח לשלח מן התיבה ולכן רק העורב גורש, כפי שמסביר בעל אור החיים. לעניות דעתי , אע"פ שלא נשלח למטרת בדיקת מצב המים התכוון נח להיעזר באי חזרתו של העורב כדי להסיק מסקנה ולדעת שקלו המים אך מאחר והעורב ריחף סביבות התיבה עד שיבשו המים לא היתה לנח אינדיקציה לדעת אם אכן קלו המים אם לאו ולכן שלח את היונה במטרה לדעת זאת. יחסו החיובי אל היונה בא לידי ביטוי בכל ההבדלים שבין שליחותה לשליחות העורב: היא יוצאת " מאיתו" תחת חסותו וכשאינה מוצאת מנוח לכף רגלה היא נקלטת מחדש בתיבה (מה שלא קורה עם העורב) וממילא ברור יחסו החיובי אליה.כלפי חוץ נראית פעולת השילוח של היונה והעורב דומה אך דווקא מתוך ההבדלים הדקים בין שני תיאורי שילוחם ניתן לעמוד על ההבדל התהומי ביחס של נח אליהם ומכאן יש ללמוד עד כמה הבדלים קטנים מבחוץ יכולים להעיד על פערים עמוקים ופנימיים והמשכיל יביט-ויבין.

שמות מול ויגש: ההגעה למצרים בראי הזמן

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ (שמות א,א)
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקב וּבָנָיו (בראשית מו,ח)

מה ראתה התורה לחזור על הפירוט של הגעת יעקב ובניו פעמיים? מה באה מילת את ללמדנו? מדוע בניו של יעקב הפכו בפרשת שמות לאיש וביתו?
לענ"ד 2 הפסוקים נקראים דרך המשקפיים של המצרים הקולטים אליהם מהגרים חדשים מכנען.הפסוק בבראשית מתאר את האופן בו הם הצטיירו כשרק הגיעו והפסוק בשמות מתאר את האופן בו ראו את הגעתם לאחר שנשתקעו במצרים,התרבו בה ואף הפכו לאיום המתואר מס' פסוקים מאוחר יותר ע"י פרעה: "...פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ".בעת הגעתם, כשהרעב עודנו שולט בכל העולם פרט למצרים נראו המהגרים החדשים כמשפחה קטנה ולא מזיקה "יעקב ובניו" אך לאחר שהשתקעו במצרים הרי הם יעקב-איש וביתו.המילה את מפורשת ע"י רס"ג בהוראה של "עם".בכך יש הפרדה שעושים המצרים בין יעקב לבין השאר: עם יעקב באו גם איש ובני ביתו.יעקב נתפס בצורה שונה ומסע הלוויה המלכותי לו הוא זכה כמתואר בשלהי פרשת ויחי ממחיש זאת היטב.לאחר שנשתקעו ישראל במצרים ויוסף ואחיו נפטרו אז החלו המצרים ובראשם פרעה לראות את ירדתם של יעקב ובניו למצרים באור אחר: מצד אחד בא יעקב שבזכותו ע"פ המדרש פסק הרעב בטרם הסתיימו שבע שנותיו ונסחים ונלווים אליו באו איש וביתו, לא בניו אלא ראשי משפחות ובתי אב שהיוו את הבסיס ל: "עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ".באופן רטרואקטיבי המצרים רואים את ההגעה של יעקב ובניו באור אחר וממילא גם היחס שלהם אליהם משתנה ממסע לוויה מפואר לראש השבט- יעקב- לעומת עבדות משפילה ואכזרית לבניו- בני ישראל.