וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בּקֶר וְהַנּתָר מִמֶּנּוּ עַד- בּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרפוּ (יב,י)
וַיּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בּקֶר (טז,יט)
פעמיים נצטוו ב"י לא להותיר מהמזון עד הבוקר - פעם אחת בקורבן הפסח ופעם שניה במן.מדוע בקרבן הפסח קיימו את מצוות משה אך במן מספרת התורה כי "וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצף עֲלֵהֶם משֶׁה" ? מדוע במן הציויי הוא ביחיד (איש) ובקרבן הפסח ברבים (תותירו) ? ומדעו בשני המקרים דווקא הבוקר הוא קו הסיום ולא הלילה,סוף היום?
ניתן להציג מספר הבדלים מהותיים בין קרבן הפסח ואיכלותו לבין המן אך דומה שההבדל הגדול הוא במצב הנפשי השונה של העם בשני המאורעות: בעת קרבן הפסח היו הם עם עבדים מפוחד המצוי בתהליך שחרור מפעים בעת התגלות הקב"ה אליהם ולכן כשנצטוו להקריב את הקרבן מחד ולא להותיר ממנו עד בוקר מאידך אפפה את כולם תחושת התעלות וחגיגיות ואף אחד לא העז להמרות את צו ה'.לא כך היו הדברים אחרי שכבר נשתחררו מעול מצרים ונכנסו אל שגרת המדבר: כעת קמו בעם אנשים , אותם מזהה רש"י כדתן ואבירם שמן הסתם סחפו אחריהם חלק מהערב רב, אשר לא ראו בעניין המן משהו חגיגי וחד פעמי אלא שגרת אכילה יומיומית.הפחד מהלא נודע במדבר והצורך הטבעי לאגור מזון לעת הצורך יחד עם חוסר האמונה בה' כפי שכמובן יתברר ביתר שאת שפרשת קרח ועדתו, הם שהובילו אותם לא להקשיב לצו של משה.יש לזכור שאת המן לא היה ציויי לאכול ולכן היחס שלהם אליו הוא עם הרבה פחות קדושה מאשר לקרבן הפסח.
לשון הרבים בקרבן הפסח נובעת מכך שאת קורבן הפסח אכלו בחבורות ולכן גם האחריות לגבי ההתורה היתה קבוצתית וממילא לקבוצה היה כח גדול יותר להשפיע על מי שחשב להותיר, לא כן במן לכל גוגולת הוקצתה כמות וממילא האחריות היתה אישית לכל אחד , מה שאיפשר ביתר קלות ליחדידים- חסרי האמונה- להותיר ממנו.קביעת זמן הבוקר בשני המקרים נובעת מההתחדשות שהביא עימו כל אחד מהבקרים הנ"ל: בקרבן הפסח הבוקר היה הזמן בו יצאו ממצרים וממילא אכילת הקרבן חייבת היתה להסתיים עד אז ע"מ לא לעכב את היציאה. בעניין המן היווה הבוקר גם כן כזמן הגבולי שכן המנה הבאה של הבוקר התחדשה עם בוקר שנאמר :
וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת- הַמַּחֲנֶה וּבַבּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה:וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל-פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפר עַל-הָאָרֶץ (טז,יג-יד)
ההבדל בין המן לקורבן הפסח מבחינת היחס של ב"י אליו הוא כהבדל בין היחס לאירוע חד פעמי שקל יותר להקפיד עליו לבין אירוע שהופך לשיגרה יומיומית.מבחן המונה הוא דווקא בשגרה המתמשכת ואותם שהקשיבו למשה גילו בכך את אמונתם הרצופה בה' ובמשה עבדו.
וַיּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בּקֶר (טז,יט)
פעמיים נצטוו ב"י לא להותיר מהמזון עד הבוקר - פעם אחת בקורבן הפסח ופעם שניה במן.מדוע בקרבן הפסח קיימו את מצוות משה אך במן מספרת התורה כי "וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצף עֲלֵהֶם משֶׁה" ? מדוע במן הציויי הוא ביחיד (איש) ובקרבן הפסח ברבים (תותירו) ? ומדעו בשני המקרים דווקא הבוקר הוא קו הסיום ולא הלילה,סוף היום?
ניתן להציג מספר הבדלים מהותיים בין קרבן הפסח ואיכלותו לבין המן אך דומה שההבדל הגדול הוא במצב הנפשי השונה של העם בשני המאורעות: בעת קרבן הפסח היו הם עם עבדים מפוחד המצוי בתהליך שחרור מפעים בעת התגלות הקב"ה אליהם ולכן כשנצטוו להקריב את הקרבן מחד ולא להותיר ממנו עד בוקר מאידך אפפה את כולם תחושת התעלות וחגיגיות ואף אחד לא העז להמרות את צו ה'.לא כך היו הדברים אחרי שכבר נשתחררו מעול מצרים ונכנסו אל שגרת המדבר: כעת קמו בעם אנשים , אותם מזהה רש"י כדתן ואבירם שמן הסתם סחפו אחריהם חלק מהערב רב, אשר לא ראו בעניין המן משהו חגיגי וחד פעמי אלא שגרת אכילה יומיומית.הפחד מהלא נודע במדבר והצורך הטבעי לאגור מזון לעת הצורך יחד עם חוסר האמונה בה' כפי שכמובן יתברר ביתר שאת שפרשת קרח ועדתו, הם שהובילו אותם לא להקשיב לצו של משה.יש לזכור שאת המן לא היה ציויי לאכול ולכן היחס שלהם אליו הוא עם הרבה פחות קדושה מאשר לקרבן הפסח.
לשון הרבים בקרבן הפסח נובעת מכך שאת קורבן הפסח אכלו בחבורות ולכן גם האחריות לגבי ההתורה היתה קבוצתית וממילא לקבוצה היה כח גדול יותר להשפיע על מי שחשב להותיר, לא כן במן לכל גוגולת הוקצתה כמות וממילא האחריות היתה אישית לכל אחד , מה שאיפשר ביתר קלות ליחדידים- חסרי האמונה- להותיר ממנו.קביעת זמן הבוקר בשני המקרים נובעת מההתחדשות שהביא עימו כל אחד מהבקרים הנ"ל: בקרבן הפסח הבוקר היה הזמן בו יצאו ממצרים וממילא אכילת הקרבן חייבת היתה להסתיים עד אז ע"מ לא לעכב את היציאה. בעניין המן היווה הבוקר גם כן כזמן הגבולי שכן המנה הבאה של הבוקר התחדשה עם בוקר שנאמר :
וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת- הַמַּחֲנֶה וּבַבּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה:וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל-פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפר עַל-הָאָרֶץ (טז,יג-יד)
ההבדל בין המן לקורבן הפסח מבחינת היחס של ב"י אליו הוא כהבדל בין היחס לאירוע חד פעמי שקל יותר להקפיד עליו לבין אירוע שהופך לשיגרה יומיומית.מבחן המונה הוא דווקא בשגרה המתמשכת ואותם שהקשיבו למשה גילו בכך את אמונתם הרצופה בה' ובמשה עבדו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה